כשהייתי ילדה למדתי לדבר אספרנטו. 

משמעות המילה אספרנטו היא תקווה (באספרנטו כמובן). היא הומצאה מתוך חזון לאחד את האנושות תחת קורת הגג של שפה אחת שתחבר בין כולם ותגשר על הפערים.

הסיבה שהתמדתי בלימודי האספרנטו, אם להיות כנה, היא שהילד שאהבתי גם למד אספרנטו וזו הייתה הזדמנות לחזור איתו באופן קבוע הביתה באוטובוס בימי שישי. וכאן כמובן כמוס סיפור עצוב ויפה, מריר ומתוק.

מעבר לסיפור של כיתה ו', התקווה לאחדות כנראה הייתה חרוטה בי יותר עמוק ממה שחשבתי. התפילה הטמונה בלב להבנה עמוקה הדדית בין בני אדם, גלגלה אותי הלאה למקומות שונים – בין השאר לעבודה האוניברסלית של ספר הידע שזו תכליתו, ולבסוף אל המקום הטבעי עבורי של המוזיקה והצליל.

זוכרים את מגדל בבל ? פעם באמת הייתה שפה אחת...  וככל שאני שומעת ומבינה, השפה הזו שמאחדת את כולנו היא שפה של רטט שהיא אהבה והיא גם צליל.  השפה הזו משותפת לדולפינים ולאוטיסטים, לכוכבי לכת ולכוכבות נולדות, לך ולי ולחיות הבית.

צליל הוא שפת האם שלנו. כשהתעברנו והתחלנו להתקיים ברחם השידור הראשון שקיבלנו מהעולם החיצון היה צלילים ועוד לפניהם – הקול של אמא שלנו, הנשימה שלה, החיים הפועמים בה, הלמות לבה.

ולפני כן? צליל הוא גם שפת האם של הנשמה. אני נזכרת לפעמים במוזיקה של הכוכבים. שם יש מוזיקה שעוטפת את הכל ורוטטת בכל. המוזיקה הזו היא צבעונית ומרקדת, יש בה שמחה וחיות אינסופיות. גם הרגשות האנושיים שלנו מורכבים מאותה מוזיקליות, ולכן שירים כל-כך מרגשים ופורטים עלינו.

אז הקול שלנו הוא הכלי שקיבלנו כדי לדבר את שפת האם של הנשמה. הוא ערוץ ישיר לתוך גופנו, לתוך הזיכרונות והיופי שממתינים בתוכנו שנקשיב. הוא נתיב המחבר לב אל לב ומאפשר ביטוי ושחרור של רגש. יש כמובן דרך ללכת לתוך המקום הזה של ביטוי חופשי – אבל היא קצרה ונעימה מכפי שנדמה.

באופן אישי אני עדה באופן יומיומי למתרחש כשמדברים בשפה הזו: אני גם מדברת בה עם הבת ועם האהוב שלי כשאנחנו לא מבינים זה את זה . וגם חולקת אותה עם אנשים ששרים. ואני רואה - כשאנחנו שרים יחד, אנחנו חווים ממש בגוף את האחדות - את השפה המשותפת שלנו. אנחנו נזכרים בחוסר הנפרדות, באהבה החיה בינינו, בזה שלכל אחד יש מקום ייחודי באחדות הזו.
אנחנו מתעוררים.

ככל שהזמן עובר, הולכת ומתעצמת בי הקריאה לשדר את השפה הזו של אחדות בדרך הצלילים – דרך מוזיקה; ולחלוק אותה בדרך של מעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים שרים – בין אם שרים יחד שירים, ובין אם השירה היא של קולות חופשיים המאלתרים ומשחקים יחד כמו לפני שנולדנו, במרחב החופשי של הוויה אוהבת.

לנוח בזרועות הדרקון - מאמר מאת קרן ברס

אתמול קמתי עם כאב גרון. כאב דוקר שכיווץ בכוח את הלוע בכל בליעה, ואיתו חולשה בגוף. אין סיכוי שאני הולכת להיות חולה! יש לי שבוע עמוס בטיפולים. מיד התחלתי לחפש פתרון.

שלב א' - כל התרופות הטבעיות המצוינות נשלפו מהארון: שתיתי תה לימון עם ג'ינג'ר. כוס מים עם כפית חומץ תפוחים. לקחתי ויטמין סי. מצצתי סוכריה הודית חריפה ומגעילה שצפריר הביא לי. גרגרתי מים חמים עם מי מלח. התחושה באמת השתנתה: תוך שעה היתה לי בחילה איומה - וגם כאב גרון. 
שלב ב' - שלב החפירות: התחלתי לשאול את עצמי - מה לא ביטאתי? מה לא הוצאתי? למה כואב לי הגרון? ובאמת, תוך כמה דקות היה לי גם כאב ראש.
שלב ג' - אורות גבוהים: עשיתי הילינג עם נשימות עמוקות, הענקתי לגרון אור, אהבה וריפוי, אינסוף מלאכים הופרעו משנת היופי שלהם והקיפו את הגרון שלי. בסוף המדיטציה פתחתי את העיניים, כאב הגרון התחזק ואני בלעתי רוק בעצבים שקטים.

מה עכשיו? שאלתי את עצמי ונשכבתי בעייפות במיטה.
פשוט תנוחי, ענה לי הגוף. כמה את נלחמת ונאבקת במציאות. תרפי.
ילדה עקשנית ושתלטנית התמרדה בתוכי: אבל אני לא רוצה להרפות! זה לא נעים לי!

מה הבעיה בזה שלא נעים? שאל הגוף.  לא יודעת.

רגע, נזכרתי, את יודעת גם פשוט להכיל את המציאות. את ה-לא נעים. את יודעת איך עושים את זה. עצרתי והקשבתי לתחושה של הלא נעים. הרגשתי בגרון ובחזה שלי מן תנועה לא נעימה, מתפתלת, כמו דרקון פנימי, רוחש, דוקר, מחליש, מערפל. והרגשתי גם את הדחף הילדי העיקש הזה, להמנע ממנו. לעשות כל מה שאפשר כדי להפסיק להרגיש אותו ואת כאב הגרון שהביא איתו.
איך מנצחים את הדרקון? שאלה הילדה הקטנה שבי, עקשנית כמו תמיד. אולי יש עוד איזו תרופה ששכחנו? 

פתאום הרגשתי כל כך בבירור את הסבל שהדחף הזה גורם לי. היהירות הזאת שלי מול המציאות, הרצון העיקש לנצח את החיים ולשלוט באירועים שלהם. נזכרתי בבהירות עד כמה הנסיונות הנואשים להימנע מתחושות של אי נוחות וקושי בחיים, וההיאחזות בתחושות נעימות, גורמים סבל ופיצול.
נראה לי שאין סיכוי לנצח דרקון, עניתי לה. נראה לי שאנחנו לא בכיוון. אני עייפה, בואי פשוט ננוח איתו, אמרתי לה. די לשלוט בכל. מספיק להתאמץ. בואי נרפה. אולי אני פשוט צריכה להיות חולה, אחרי הכל. הדרקון רחש בתוכי. לקחתי כמה נשימות עמוקות וממש הרפיתי אליו.
ואז, נרדמתי בזרועות הדרקון שלי.
וזאת היתה שינה עמוקה ומתוקה.

כשהתעוררתי, הגרון כמעט ולא כאב.
בהמשך היום המשכתי לנוח, מהרהרת בדרקון. מדמיינת את זרם החיים המשתנה והמורכב כמו דרקון עצום שנמצא בתנועה מתמדת, לא צפויה, מתפתלת, ואותנו על גבו, מאויימים ממנו ומנסים להיאבק ולשלוט בו בכל דרך אפשרית. נזכרתי במערכת היחסים שהיתה לי עם הדרקון בתקופות בחיי בהן האתגרים היו גדולים הרבה יותר מכאב גרון. חשבתי על איך שתינוקות יודעים באופן טבעי לנוע בלי פחד עם הדרקון של תנועת החיים. חשבתי על השלב בילדותינו המוקדמת, בו המציאות הזו התחילה להשתנות: הרגעים המבהילים בהם חווינו משהו קשה להכלה, ויצרנו הגנות כדי להימנע מכאב, פחד או תסכול. רגעים מכוננים בהם התנתקנו, ויתרנו על נוכחות מלאה ופיתחנו באופן לא מודע את הנסיונות שלנו לשלוט בדרקון.

חשבתי גם על ריברסינג: המסע מלא הגלים והעוצמה של הנשימות, הזכיר לי פתאום את אטריו שדוהר על פאלקור (מהספר והסרט הנפלא של ילדותי, "הסיפור שאינו נגמר"): כמו הזמנה לצאת למסע על גב הדרקון, להרפות ולתת לעצמי לנוע בגמישות עם כל מה שקורה. כל נוקשות והתנגדות, יוצרים סבל ולא מאפשרים למסע לקרות במלואו. כל הסכמה למה שקורה, מאפשרת הכלה של החוויה ובעקבותיה שחרור עמוק, בכל הרבדים, כך שהמסע הופך להרפתקאה מלאת חיים. הרגשתי איך הנשימה היא הכלי שמסייע לי לעשות את זה, לנוח על גבו של הדרקון הדוהר.

שוב ושוב אני חוזרת לאותו שיעור, עד שאפנים אותו לגמרי: לא משנה איזה תירוץ (מוצדק ככל שיראה) הראש שלי מצמיד לזה, כשאני מתווכחת עם המציאות, אני תמיד מפסידה. ההתנגדות, השליטה, ה"ברקס" הפנימי שמנתק אותנו מהחוויה, לא מאפשר לה לקרות ומשאיר אותנו במעגל שלא נסגר- הנשימה נעצרת, הבכי נשאר כמועקה, הצחוק נבלם בסרעפת, כאב הגרון הופך לכאב ראש. הרצון להמנע מקושי ומחוויות לא נעימות, משאיר בתוכינו חסימות ומעגלים לא פתורים. מחלות שלא מתרפאות. דפוסים שלא מתנקים. אני לא יכולה לשחרר משהו שאני לא מוכנה להכיל.  במקום הרפתקאה על גבו של הדרקון, אנחנו נשארים בלופ של מאבק, מועקה, מתח, עייפות, ונשימה שטוחה. 

רק כשאני מסכימה לחוות ולהכיל את החיים, במלאותם, על התנועה העוצמתית שלהם, עם היופי וגם עם הקושי שהם מביאים, מעגלי חיים יכולים להתרחש ולהסגר. בכי יכול להשתחרר, אתגר יכול להחוות ולהתפנות מתוכי, צחוק יכול לעלות, כאב גרון יכול לקרות ולהרפא. הנשימה חוזרת להיות עמוקה, והדרקון של המציאות חוזר להיות חבר שלי שמלמד אותי על עצמי, ומחזיר אותי להיות חיה, נושמת, נוכחת וצומחת דרך כל מה שאני עוברת.

מזמינה אתכם להרהר במערכת היחסים שלכם עם דרקון החיים. לבדוק איפה ובמה אתם מנסים לשלוט לשווא, ונשארים מתוסכלים ועייפים - אלה בדיוק המקומות בהם יתאפשרו השינוי והתנועה החיובית רק אם ניתן לדרקון להוביל. זו הבחירה שלנו ורק אנחנו יכולים לעשות אותה. וכן, גם מול כל טיעוני השכל המשכנעים, ודווקא כשזה לא נעים או לא פשוט - קחו נשימה עמוקה, הרפו מהמאמץ ומהויכוח עם החיים. ממש עכשיו, ברגע זה. רק כך יפסק בזבוז הכוחות של ההתנגדות, תפתח חוויה אחרת של המציאות, ומשהו חדש באמת יוכל לקרות.

תודה לכאב הגרון, תודה על ההקשבה שלכם, ואני ממשיכה ללמוד את אומנות המנוחה בזרועות הדרקון. 

*
קרן ברס:
תרפיסטית מנוסה לריברסינג ונשימה טראנס-אנרגטית (Osho Diamond Breath, Rebirthing , לימודים ברידמן ישראל ומיאסטו, איטליה). מזה עשור מלווה תהליכי מודעות והתפתחות בטיפולים פרטיים  ובסדנאות קבוצתיות.
קרן מלמדת נשימה כדרך לטרנספורמציה, לריפוי ולהתפתחות רוחנית. בדרך ישירה ואוהבת היא מנחה אנשים במסעם לגילוי מחודש של נשימה פתוחה, חיים אוהבים ושקט פנימי.

לפני שאתחיל להסביר אבקש ממך לעשות תרגיל קצרצר. עצרי את הקריאה לדקה ושימ/י לב – מה עובר לך בראש? אילו רגשות ממלאים אותך כרגע? איזה תחושות גופניות קיימות בגוף? עכשיו, אחרי שעשית זאת שאלי את עצמך – האם המחשבות שעוברות לי בראש הן מיטיבות? האם אני חווה רגשות נעימים? האם הגוף שלי נמצא במקום הנכון ובתנוחה הנכונה עבורו?

אנו חיים את חיינו בין שלל המטלות והעיסוקים שלנו, טרודים במחשבות ודאגות ותכנונים או משחזרים ונזכרים. הראש שלנו נמצא חלק גדול מהזמן במקום אחר – ולאו דווקא במקום הכי טוב. קשיבות היא היכולת להפנות את הקשב שלנו למה שמתרחש ברגע הזה כפי שהוא – לראות את זרם התחושות הרגשות ודפוסי המחשבה שלנו כמו שהם, לזהות אותם ודרך ההיכרות הישירה והאינטימית הזו - לייצר איתם יחסים חדשים.

קשיבות, או mindfulness באנגלית, היא שיטה ששורשיה נטועים עמוק בעבר. כבר לפני 2500 שנה הציע הבודהא שיטה פשוטה לשחרור מסבל – הוא הנחה את תלמידיו לבסס קשב לגוף, להרגשות, לתודעה ולתכני תודעה. התרגול הבודהיסטי הבסיסי הזה – הפנית הקשב לחוויות הפנימיות כפי שהן ללא שיפוט, התפשט ברחבי אסיה כולה והפך למגוון גדול של מדיטציות בודהיסטיות. 

כאשר הגיעו תלמידים מערביים אל המזרח והחלו לתרגל את שיטות המדיטציה הבודהיסטית הן מצאו בהן מענה ודרך לריפוי והתעוררה בהם התשוקה להביא את הידע העתיק הזה אל תוך החברות בהן גדלו. מורים כמו ג'ון קבט זין, ג'ק קורפילד וג'וזף גולדסטיין החלו לחזור מתרגול ממושך ולשלב את ההבנה והתרגול הבודהיסטי בעולם הטיפול המערבי.

מתוך המפגש הזה צמח תחום טיפולי שלם וענף שנקרא קשיבות (mindfulness). לפתע החלו ללמד טכניקות של תשומת לב לנשימה ומדיטציה של קשב פתוח לאנשים שמתמודדים עם דיכאון, חרדה, סטרס, כאב כרוני, התמכרויות וכל סוג אחר של בעיה רפואית או פסיכולוגית שקיימת. חוקרים ואנשי אקדמיה החלו לגלות עניין בשיטה ומאות מחקרים יצאו לדרך – בנסיון לבדוק ולהעריך כיצד תרגול של קשיבות עובד. 

התוצאות לא אחרו להגיע, נמצא שתרגול זה מסייע בהפחתת מתח ומניעת מחלות הקשורות למתח, שהוא מסייע במניעת דיכאון, משפר את תפקוד המערכת החיסונית, מסייע להפחית חרדה ואף משנה את מבנה ותפקוד המוח.

וכל זה קורה בזכות משהו כל כך פשוט כמו הפנית הקשב לרגע הנוכחי? 
אכן. כי למרות הפשטות הרבה, זהו תרגול קשה מאוד לביצוע. כל חיינו התאמנו שוב ושוב בהסחת הדעת – לימדו אותנו לחשוב ולתכנן ולדמיין ולהיזכר, אבל מעולם לא ביקשו מאיתנו לבלות זמן שקט עם עצמינו, עם תחשותינו, עם הנשימה שלנו ועם רגשותינו. כאשר אנו מתחילים את האימון הזה אנו מגלים שבאופן טבעי הדפוסים המזיקים והמכאיבים שבהם אנו לכודים – שיפוט עצמי, דאגנות, שעמום, כעס וכדומה – עולים ומתעוררים גם כשאנו פשוט יושבים בשקט. 
הבנה זו מאפשרת לנו ראשית כל לזהות מהם הדפוסים הגורמים לנו לסבל ואז להכיר באופן בלתי אמצעי את דרך הפעולה שלהם ולהתחיל לפתח ארגז כלים בהתמודדות איתם. אנו מתחילים להבחין בין רגשות ומחשבות מיטיבים ובלתי מיטבים והלב שלנו, ללא מאמץ, מתחיל לבחור יותר ויותר במה שמיטיב עבורו.

כיום גם המחקר המתקדם ביותר יודע שהמוח שלנו אינו משהו קבוע, אלא רשת שלומדת ומשתנה ככל שאנו מאמנים אותה. אם אנו מתאמנים בהסחת דעת, בכעס, באשמה או בפחד דפוסים אלה יהפכו ליותר ויותר אוטומטיים. בעזרת הקשיבות אנו יכולים לעצור את הטייס האוטומטי ולהתחיל להתאמן בדפוסים חדשים ומיטיבים יותר עבורינו וכך אנו משנים את החוויה שלנו וגם את המוח שלנו.

זה לא רחוק – זה כאן ועכשיו. גם חמש דקות של תרגול ביום יכולות ליצור שינוי אמיתי. כמו שאומרת מורת הדהרמה האמריקאית פמה צ'ודרון: „הרגע הזה הוא המורה הטוב ביותר, ולמזלינו הוא נמצא איתנו בכל מקום".

גליה תנאי – מורה לקשיבות ולויפסנא ובעלת תואר שני (ועוד רגע דוקטורט) בפסיכולוגיה קלינית. משלבת מזרח ומערב באופן המעמיק ביותר כדי למצוא את הדרך המיטיבה ביותר לשחרור מסבל. 

גליה מנחה סדנאות קשיבות בתל אביב אשר מתאימות לכל מי שמעוניין לתרגל את השיטה ולמצוא חופש ושמחה רבים יותר בחייו. הסדנא הקרובה תיפתח במאי.

לפרטים במייל galia.tanay@gmail.com

אני מכירה את עינייך. משחר הזמן. כן, משם, מעברה השני של האש. אז שרנו יחד מדי ערב, כל השבט. מרק התבשל, ילדים צנחו זה אחר זה לשינה מתוקת-כוכבים. מישהו אולי ניגן, והקולות עלו עם עשן המדורה והשתלבו זה בזה. היה חמים ברגליים ופשוט בלב.
אני זוכרת אותך גם ממקומות אחרים. פעם גרנו בכפרים רחוקים בהרים, אז צעקנו זו אל זו מכפר לכפר, והרוח נשאה את קולנו. היינו רחוקות – גרנו משני צדי ההר, אבל לבבותינו היו מאוחדים. היינו אחיות בנשמה, וכשקראתי לך בואי מעבר לנהר, ירדת במשעולים מכפרך ועלית לכפרי.
ועוד, מערים מאובקות, היינו פרועות ושיכורות, הגברים שרו ותופפו על שולחנות, את רקדת ואני שרתי כמו מטורפת, שרתי עד שלא היה לי קול, צחקתי עד שלא היו לי דמעות.
חיים שלמים מקופלים בנתיבי הקול, חיים רבים, אישה אחת רקומה בהם במחט מדויקת: תמיד חותרת להישמע, תמיד בחיפוש אחר אחוות הלבבות, אחר אחים ואחיות שלבם פתוח.

היום באת אליי. שוב להיפרד. אמרת לי תודה שעזרתי לך למצוא את קולך ושאת הולכת למצוא את המוזיקה שאת חולמת. בירכתי אותך ושלחתי אותך אל האיש שמוכר כלים עתיקים באלנבי, מול בית הכנסת הגדול, אולי שם המפתח שלך.
ודיברנו על זיוף.
זיוף זה מה שקרה לנו האנשים מאז שעזבנו את המדורה, את פשטות השירה העולה מהשדות. שכחנו מי אנחנו, מיהם האישה וגבר שגרים בגופם, ששרים יחד, שאוהבים.
הקול שלנו והגוף שלנו נהיו זרים. נהיו זרים לעצמנו. עינינו הבוערות מאש ותשוקה הועמו. הפחד השתלט על הביטוי – ועמו הגיע הזיוף. זיוף אומר – אני לא יודע אם אני שייך; אם אהיה אני עצמי אולי זה לא יתאים? לא יכול להיות שאחרים שומעים את מה שאני שומעת...
אבל אהוביי – כולנו תועים באותם דרכים. בואו נזייף את כל הפחד, כולנו הרי כוכבים נולדים...
ועכשיו פנסים קטנים נדלקים, עוד ועוד בתים-אנשים שבים אל הכפר ההוא – בו כולם שכנים, בו הקולות לא חוששים להישמע, בו אין זיוף, אלא רק צוף ניגר מלב אל לב, גם עצב וגם געגוע, גם שמחה וגם רוח שטות. 
כולם עולים בשירת אחדות להלל את אלוהים שבאבק ובאש, לשוב ולהיפגש, להיחשף ולהתרגש. ולזייף – מה אכפת.

סדנאות קול עם הגר שיר ניצן

על הגר שיר ניצן - מסעי בתחום הריפוי התחיל לפני 13 שנים בכמה שנות לימודי שיאצו עם נעמי גולדברג, ממנה למדתי את רזי ההקשבה לגוף ולשדה האנרגטי.
תוך כדי עבודתי בשיאצו, התחלתי ללמוד ידע קוסמי – שנמסר לי מהרוח דרך שירה ונגינה – לגבי ריפוי בצליל והתפתחות דרך הקול.
כדי להשלים את ההיבט הרגשי של העבודה הקולית למדתי תרפיה בקול ותנועה עם ברברה סלזברג (VMT) ואני עובדת כמטפלת מוסמכת בשיטה ב-7 השנים האחרונות.
לאורך השנים לימדתי קול וטיפלתי באנשים רבים במפגשים פרטניים וקבוצתיים. אני משלבת בעבודתי את ההיבטים הרגשיים והאנרגטיים שרכשתי בלימודיי עם הרוחניות שנמצאת בעומק השירה והצלילים.

מאת - רחל וילוז'ני

הדלאי למה הינו מן המורים הרוחניים המובילים אשר פועלים על פי המסורת הקדומה של קשר הטומן בחובו הזדמנות לשינוי מהותי באורח החיים ובתפיסת העצמי של התלמיד.  כשאני מתבוננת במורה בעל שאר רוח כזה  המעניק השראה למיליוני מאמינים מתעוררת בי השאלה למה סוג כזה של מורה הוא כל כך נדיר בימינו? ומה היא הירושה שלנו ממורשת העבר של היחסים בין מורה לתלמיד או במילים אחרות מה התפקיד שלנו כמורים ליוגה בעולם המודרני?

בכדי לענות על כך עלינו להתבונן במקורות, במסורת הקדומה שבה נלמדה דרך היוגה. במקורות הקדומים של היוגה בהודו הוראת היוגה נעשתה באופן אישי בין מורה - הגורו והתלמיד. התלמיד יצא מביתו, עזב את מחויבויותיו ואת הביטחון של ביתו ויצא לנדודים. הוא פרש מחייו המוכרים והבטוחים המסמלים במסורת את המאיה, את האשליה ונדד אל היער, המסמל את הלא נודע, בכדי למצוא את דרכו הרוחנית, את הראייה האמיתית של טבעה של התודעה. 

הגורו היה איש קדוש, נאור, בעל המעמד הגבוה ביותר בחברה. מורים רוחניים רבים, כדוגמת הבודהה קיבלו אף מעמד של אלים במסורות מסוימות ומעמד של פילוסופים במסורות אחרות. כך או כך ההתייחסות במסורות מזרחיות אלו אל המורים הרוחניים שמה אותם בראש הפירמידה החברתית. בשל היותם מנהיגים רוחניים, אורח חייהם והאירועים המשמעותיים בחייהם, כגון חגיגות יום הולדת, בוודאי יום פטירתם אם אינם בין החיים, הם מעין ציוני דרך אשר מאפשרים לתלמידיהם להביע את אמונם.   

לגורו היה תפקיד מרכזי בטרנספורמציה פסיכו פיזית של תפיסת המציאות אותה חווה התלמיד. לגורו היה את הכוח ליצור שינוי, לאפשר ראייה אמיתית של טבע המציאות, להניע לפעולה נכונה ומיטיבה וכדומה. המורה פועל בדרך של מגע, מילה, דוגמא אישית, סיפורים, משלים, חידות או דרך הצבת יעדים ומשימות, בהתאם לאופיו של המורה ולסגנון ההוראה שלו בהתאם כמובן לצרכיו של התלמיד.

התלמיד, בכדי לקבל את חסותו של הגורו, נדרש לנאמנות, ויתור והתמסרות, נדרש ללמוד לחיות תחת כללי מוסר קפדניים, להיטהר ולהסתגף ולרוקן את עצמו מדעות קדומות, מהרגלים ומתפיסות קודמות. התלמיד חי בצילו של הגורו, למשך תקופות ארוכות בהם ספג מרוחו ומהשראתו עד שהיה מוכן לשינוי.

טוטאליות כזו המתארת את מערכת היחסים של מורה ותלמיד במסורות הקדומות איננה קיימת עוד היום בעולם המערבי. אם הוראת יוגה נתפסת במסורות אלו כדרך לשינוי במובן העמוק והטוטאלי ביותר, כיום יש זילות רבה של התרגול היוגי והוא נתפס על פי רוב כדרך לחיטוב הגוף ובמקרה הטוב כדרך להירגע.

 על אף כי מתרגלים רבים מעידים כי המשיכה שלהם לתרגול מקורה בתחושה פנימית שיש כאן אפשרות לחוויה מסוג אחר, אולי אף אופציה לשינוי ולהתפתחות, מידת הטוטליות וההתמסרות שונה.

מיחס אישי ואינטימי של מורה ומתלמיד רוב השיעורים היום הינם קבוצתיים. המורה נתפס כאיש מקצוע בעל התמחות בתחום הגוף נפש במקרה הטוב ולא כקדוש או כאישיות רוחנית. רוב המורים הם בעלי משפחות אשר מעבר לתפקיד המרכזי של הוראה בחייהם מוטלות עליהם גם החובות הכרוכות בגידול משפחה.

לעומת המסירות של התלמיד ונכונותו לשלם מחיר רגשי משמעותי עבור הזכות ללמוד מהמורה במסורות הקדומות. מסירות אשר היא תנאי הכרחי ללמידה ומהווה חלק חשוב מתהליך ההכשרה. היום הבר פתוח, המחיר הוא כלכלי בלבד, והשוק מוצף באפשרויות. עובדות אלו יוצרות סוג אחר של מחויבות לתהליך הלימוד.

מידת המחויבות של התלמיד לתהליך הלמידה היא על פי רוב, תרגול שבועי  של שעה וחצי ובמקרה הטוב תרגול יומי על בסיס קבוע אשר אינו עולה על שעות תרגול מועטות. במקרים רבים התרגול נדחק לשעות הערב בסיום יום עבודה מתיש ומידת הפניות הרגשית והאנרגיה הפיסית היא מוגבלת.

הקצב המהיר והעמוס של החיים במערב משפיע אף הוא על מערכת היחסים בין המורה לתלמיד. קצב אשר מכתיב את שעות התרגול, לא תמיד בקשר עם השעון הביולוגי של הטבע. קצב אשר  מעלה את רמת הגירוי החושית ומטפח עודף תנועתיות ואינטנסיביות רגשית ופיסית ומייצר תחושת אי שקט. בכדי לאפשר התבוננות והעמקה פנימה בתהליך הלמידה עומד בפנינו, המורים, קודם כל האתגר להוריד את הקצב, להרגיע, להשקיט את נפשם הגועשת של תלמידינו ולפנות אותה ללמידה.

מאפיין נוסף של חיינו המערביים, שברצוני להצביע עליו או כנגדו, היא התפיסה השטחית של התרגול או במילים אחרות העדפה של הרושם החיצוני, הצורה, על פני תוכן ומשמעות. קוד הלבוש הנכון, טון הדיבור, וצורת ההגשה הם בעלי משמעות אולם רק אם יש מאחוריהם תוכן אמיתי, כנה ישיר ופתוח. 

הנטייה להתפלפל או גרוע מכך לומר דברים מעורפלים, אשר ניתנים לפרשנויות שונות, בצירוף של מוסיקה הודית ובגדים לבנים אינה תורמת לשינוי ולהתפתחות. הוראת הצורה החיצונית של התנוחה ולא המתודיקה, המהות והאנרגיה שהיא משדרת, מובילות לחוויה רדודה ושטחית אשר מהווה סכנה אמיתית לאופן שבו תיתפס היוגה בקהל תלמידינו.

בעולם המערבי טמונות, אפוא, מלכודות רבות להתפתחות וצמיחה, המגוון הרב של סגנונות התרגול יוצר סופרמרקט ענק של אפשרויות אשר עשויות ליצור בלבול ותחרות. הסכנה המרכזית שאני רואה בכך היא הצורך של מורים לחזר אחר תלמידים ולא להיפך כפי שנהוג במסורות הקדומות. הפוזיציה הזו של המורה עשויה להיות מכשלה רצינית בקשר שבין המורה לתלמיד. 

מורים המעוניינים למצוא חן בכדי לרכוש להם תלמידים, עשויים להתפתות לרכך מסרים, לשנות את אופן ההגשה של חומר ההוראה כך שיערב יותר לחיך ובמקרים רבים אף לפעול מתוך הצורך לרצות, במקום להיות נאמנים לעצמם, לסגנון ההוראה ולתכנים שהם מלמדים. 

כמשתמע מכל הנאמר עד כה, מעמדו ותפקידו של המורה בעולם המערבי שונה בשל האופי והקצב השונה של אורח החיים המודרני, מידת המחויבות היא אחרת, ואפילו החוזה שונה בין המורה לתלמיד. אולם למרות השוני המהותי, אני חושבת כי ניתנת לנו כמורים באופן צנוע, ההזדמנות להשתמש בכלים שברשותנו על מנת לאפשר שינוי או להצביע על הפוטנציאל לשינוי המצוי בתרגול היוגי. לזרוע זרעים של  אור אשר ינבטו בזמן ובמקום הנכון.

הידע וניסיון החיים שלנו, הכשרות נוספות שרכשנו בדרך, רגעים מכוננים, מקורות השראה, טכניקות ומתודיקה, דוגמא אישית, יכולתנו שלנו להתבונן פנימה, להתחבר למרכז הפנימי בעצמנו וללמד דרכו,  העוצמה הרגשית האנרגטית שאנו משדרים, יכולתנו להיות, לראות, לקבל, לסלוח, כל אלו הם הכלים בהם אנו מצוידים ודרכם אנו יכולים להשפיע.

האתגר העומד בפנינו כמורים, המעוניינים ליצור שינוי משמעותי בעולם אשר מעמדנו בו הוא לא ברור, החוזה שלנו מול התלמידים הוא מעורפל ומידת המחויבות  שלהם לתהליך אינה חד משמעית, הוא רב. אולם אולי דווקא בנסיבות מורכבות אלו טמון גם כוחנו לשנות ולהשפיע. אין ספק כי הצמא לשינוי והרצון הכן של אנשים להביא משמעות לחייהם, הנובע מאורח חיים זה, פותח עבורנו את הדלת ומאפשר הזדמנות להביא שינוי ומשמעות לחייהם. 

התפקיד שלנו כמורים בעולם כאוטי זה, היא להוריד את הקצב, לאפשר השקטה והתבוננות, ללמד לראות את העושר של התנועה המובחנת, העדינה והמודעת על פני התנועה האוטומטית, הגסה והגלובלית. 

תפקידנו לשנות את הצרכים, הטעם והקצב של המתרגלים וללמד אותם להקשיב ולראות את טבעם  האמיתי. ללמד אותם להיות נאמנים לעצמם, לקולם הפנימי. ללמד אותם לעבוד ולא להתפנק, ללמד אותם להרפות ולשחרר ובו זמנית גם ללמד להחזיק ולשלוט וכל זאת באופן ובמידה המתאימה.

המשימה שלנו היא לעמת אותם מול עצמם, להסכים לפעמים לאכזב אותם בכדי לפתוח עבורם דלת לראייה נכונה. להודות בטעות, לשים גבולות, למקד, לאסוף ולארגן אותם כשהם הולכים לאיבוד ובעיקר לסלוח, להניח את האגו בצד ולפעול מתוך אהבה.

לסיום אני רוצה להדגיש כי אני מאמינה כי על אף מקומו הכמעט אלוהי של הגורו במסורות היוגה הקלאסיות, הרחוק כל כך מהתפיסה שלנו ומהמעמד שלנו כמורים ליוגה בעולם המודרני.  על אף המורכבות במעמדנו כמורים רוחניים היום, גם לנו כאנשים מהשורה אשר מעמידים עצמנו כמורים, יש מאגרי ידע וחוכמה אותם אנו יכולים להעניק הלאה וכי אם נעשה זאת מתוך חיבור פנימה באופן כן, ישיר וחומל נוכל לאפשר שינוי.

אל תהססו ללמד את אשר אתם יודעים, למדו רק את מה שאתם יודעים, למדו מהאיכות של הלב, למדו בכנות, בבהירות ובחמלה. אמן


*
רחל וילוז'ני - מלמדת בצוות מורים ליוגה בצ'אנדרה יוגה - מרכז יוגה בתל אביב.

עוד על רוחניות + מורים רוחניים באתר כוכב האהבה.

משום מקום הגיע החיבוק הזה, משום מקום ומכל מקום. דווקא ברגע שלא זכרתי כלום, סתם אמא עייפה בשעת בוקר מקודמת מדי, מבקשת בלבי בהירות, נוכחות, משהו שיגרום ליום הזה לחייך אליי ולא להחמיץ פנים.

כשהוא הגיע, החיבוק, האור נפתח בחלונות. או אולי אצלי בלב, משהו החל מתנגן. החיבוק הגיע מתוכי. נזכרתי בבת אחת בכל תא בגופי מי אני. ההיזכרות הזו הייתה מאוד מוחשית, מעשית, כזו שאפשר לטעום ולדעת, כזו שאפשר ללכת איתה למכולת ולחבק איתה את הילדה שקמה מוקדם מדי. מוקדם מדי? בעצם לא, בדיוק בזמן.

וזה מה שהחיבוק אמר: את אני, אני את. אני היא את השלמה. יש בי את כל האהבה שאי פעם תצטרכי. יש בי את כל האהבה שקיימת. את כל הידע, את כל הטוב, את כל היופי. אני כאן תמיד. וככל שאת מתמסרת אליי, כך אנחנו נהיות דומות. ומהמקום הזה – באים הביטחון, השקט והיכולת לדעת מה נכון, מתי ולמה. וגם היכולת לא לדעת, שהיא הטובה ביכולות.

הבוקר הסוד הזה נדלק בלבי בשקט. אבל למדתי אותו מהמורה הגדול ביותר שלי: הצליל. הצליל מלמד אותי כבר שנים רבות (ואולי חיים רבים) מהי נוכחות. כשאני מנגנת ושרה הוא זורם בגופי. כמו נהר של אור הקול שלי מצית את כל התאים בתוכי, שוב ושוב, עד שהידיעה הפנימית הזו הופכת להיות מי שאני. בפשטות וללא מאמץ.

הסוד
בראשית 2013, הסוד הזה הוא שייך לכולם. אני אחת מאנשים רבים שלומדים ונזכרים, מלמדים ומזכירים לבני האדם את טבעם האמיתי. כולנו היום בעלי היכולת להשתמש בכלים שפעם היו סודיים ושמורים למעטים.

לפני עידנים, למדתי את תורת הצליל במקדשים העתיקים. אז היינו עוברים חניכה בתדרים של אור זהוב. הצליל של המקור ניגן בגופינו, בעזרת מכשיר מיוחד. גם אז, כמו היום, הצליל היה מרפא ופותח את כל המעברים והנתיבים בתוכנו, ומעורר את הידע הרדום בתוך ה-DNA  שלנו. אחרי התהליך הזה הפכנו להיות כוהנים, והוכשרנו ללמד ולהעביר לאחרים – בעזרת שירה ותנועה, את הצליל האלוהי והטהור שיפתח אותם.

אני מספרת את זה, לא כדי לפזר פירורי מיסטיקה מסקרנים – אלא דווקא בגלל שהיום הידע הזה נהיה כל-כך נגיש. כל אחד יכול לשיר. רובנו לא מכירים את קולנו אבל כמה תרגילי נשימה ותנועות פשוטות - וקולנו יוצא לחופשי. ואז הוא לבדו, בעזרת הקשבה ותמיכה מתאימות – יכול לקחת אותנו לתוך גופנו, רגשותינו, זיכרונותינו – ולתוך נוכחות צלולה בחיים.

אושר הוא היכולת להתמסר לחיים
יותר ויותר אני מבינה: אושר הוא היכולת להתמסר. כשאני מסכימה לאכול את כל מה שהחיים מגישים לצלחתי, כשאני נעתרת למנגינה שהלב שלי מנגן – רגליי הולכות בעקבות מנגינת לבי ולוקחות אותי לעבר הגשמת חלומותיי.

זה מה שאני מבקשת לשמוע – ולזה אני מלמדת להקשיב: לאופן שבו הצליל האחד הקיים בכל מתנגן בתוכנו, לצליל הייחודי שלנו ולמנגינות שהוא יוצר. לכל אחד מאיתנו יש צליל טבעי, קול שמשתחרר כשאנחנו מרגישים בטוחים וחופשיים מביקורת. הצליל הזה יודע לפתוח אותנו כמו קוד של כספת. קליק, מנעולים פנימיים שלא ידענו על קיומם, נפתחים.

גם הילד שחי בתוכנו ולא מעיז להשמיע את קולו: כשהחיבוק (מתחילת המאמר) מגיע אליו (את זה אני רואה שוב ושוב על אינספור אנשים) הילד הפנימי –החלק החף והתם בתוכנו, תמצית נשמתנו – מתחיל לשיר. הנה מגיע קול שלא ידענו שחי בתוכנו. באים דמעות וצחוק ויופי רב.

על הגר שיר ניצן - מסעי בתחום הריפוי התחיל לפני 13 שנים בכמה שנות לימודי שיאצו עם נעמי גולדברג, ממנה למדתי את רזי ההקשבה לגוף ולשדה האנרגטי.
תוך כדי עבודתי בשיאצו, התחלתי ללמוד ידע קוסמי – שנמסר לי מהרוח דרך שירה ונגינה – לגבי ריפוי בצליל והתפתחות דרך הקול.
כדי להשלים את ההיבט הרגשי של העבודה הקולית למדתי תרפיה בקול ותנועה עם ברברה סלזברג (VMT) ואני עובדת כמטפלת מוסמכת בשיטה ב-7 השנים האחרונות.
לאורך השנים לימדתי קול וטיפלתי באנשים רבים במפגשים פרטניים וקבוצתיים. אני משלבת בעבודתי את ההיבטים הרגשיים והאנרגטיים שרכשתי בלימודיי עם הרוחניות שנמצאת בעומק השירה והצלילים.

קינסיולוגיה – בדיקת שריר

מהו איבחון על פי בדיקת שריר?

בדיקת שריר (Muscle Test) היא אחת הבדיקות החשובות בארגז הכלים של המטפל בקינסיולוגיה.

הוגי השיטה מצאו קשר בין טונוס השריר (מתח השריר( לבין מצב הגוף מבחינת אנרגיה, מתח ותקשורת.

בעזרת בדיקת מתח השריר ניתן לעקוף את המחשבות והאמונות של המטופל ולהתחבר לגופו הפיזי ולאמת הפנימית שלו ובכך להבין היכן נמצאות החסימות וללמוד דברים שונים על האדם בכל תחומי החיים.

 קינסיולוגיה נעזרת בבדיקת שריר בכל תחומי החיים אם זה במישור הפיזי, הרגשי, התזונתי והאנרגטי. זוהי בדיקה המשלבת את המוח והגוף יחד.

בדיקת השריר פועלת על פי הנחת הבסיס של הקינסיולוגיה כי "הגוף זוכר הכול ולא משקר”. לאחר בדיקת השריר המטופל מודע לעצמו ברמה עמוקה יותר ויכול לבחור את אופן הטיפול המתאים לו עם זווית ראייה קצת שונה לעומת החוויה שהגיע עמה לטיפול.

מטרת בדיקת השריר

בדיקת שריר לפי הקינסיולוגיה אינה בדיקה פיזית של חוזק השרירים אלא בדיקה אנרגטית ואופן תגובתם כאשר אנו מעלים מולם גורמים מעוררי מתח.

בביצוע בדיקת השריר אפשר לזהות אירוע כלשהו שגרם לחוויה שלילית. ניתן לדעת מתי היה ואיפה ואיך משפיע כרגע על המטופל ועל תפקודו בחיי היום יום. כאשר נזהה את גורם המתח ונעלה זאת מול המטופל אנו מאפשרים לו לבחור בדרך התמודדות חדשה, נתיב חדש לחיות את חייו.

המטרה של בדיקת השריר בקינסיולוגיה היא להשיב למטופל את השליטה, הסמכות והעצמה בחייו. את האפשרות לבחור להגיב אחרת במצבים שונים.

האדם היחיד שאחראי למעשים שלנו הוא – אנחנו, ובנוסף אנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה נכון לנו.

תפקיד הקינסיולוג המטפל הוא לאמן אותנו ולתת לנו כלים כדי שנוכל לשפר את הקשרים העצביים ולמלא אותנו באנרגיה ללא עזרתו.

כיצד זה מתבצע?

בדיקת השריר מתבצעת במגע על ידי הפעלת לחץ קל על ידו של המטופל.

בבדיקת השריר אנו יכולים לראות מתח אצל המטופל. כאשר יהיה מתח אנחנו נראה היחלשות שריר )טונוס השריר, מתח השריר יהיה חלש יותר(.  כאשר נאבחן היחלשות כזו הדבר יכול להעיד על חסימה בזרימת האנרגיה השולטת בתפקוד השריר. לדוגמה – אם נחשוב על דבר שאנו לא אוהבים לאכול או דבר שמעציב אותנו השריר ייחלש.

האם זה הוכח?

במשך השנים בדיקת השריר קיבלה אישורים על כך שמאפשרת תשובה אובייקטיבית שאינה תלויה בדבר, מפני שתוצאותיה בעלות קשר ישיר לתת המודע של המטופל.

ישנו קשר ישיר בין הגוף לנפש ולכן ניתן לזהות בעזרת בדיקת השריר את הגורם המפריע, החסימה שמונעת מהאנרגיה בגופנו לזרום היטב ובכך גורמת לבעיה. לעתים האדם לא יהיה מודע כלל לאותה החסימה או הגורם המפריע בחייו.

החסימה והמתח יכולים לנבוע מגורמים שונים בחיי האדם: פיזיים, רגשיים, התנהגותיים, נפשיים.

באמצעות בדיקת השריר ניתן לדעת באיזה רובד נמצאת החסימה. אם זה במישור הפיזי, מנטלי, גנטי.  


*
עוד על קינסיולוגיה, מיסטיקה, רוחניות ושיטות טיפול - בלוח של כוכב האהבה

מה הקשר בין הומאופתיה, רוחניות, מהפכות בעולם ושלבי תודעה?
עידו גילת, הומאופת קלאסי, ינסה לענות בכתבה הבאה על נקודת המפגש בין הפנימי והחיצוני.

הומאופתיה רוחניות ועוד

הומאופתיה קלאסית, בבואה לטפל בבעיה מסויימת, דורשת מבט רחב היקף על האדם – המאפיינים הגופניים, ההיבטים הרגשיים והמנטליים. אחד ההביטים העמוקים ביותר שהומאופת מבקש להבין הוא הפער בין תפיסת מציאות של הפציינט לבין המציאות האובייקטיבית בחייו. דוגמא פשוטה להמחשה היא – אדם אשר קל לכעוס ולהתעצבן 'מאשים' את סביבתו ואינו מבין שישנו פער בין תחושותיו הפנימיות (של כעס) לבין הסביבה אשר, מן הסתם, הרבה יותר מגוונת מאשר האופן בו הוא 'קולט' אותה. הדברים אשר קיימים בתת המודע שלנו עלולים לגרום לעיוות קל בתפיסת המציאות וללקלוט את עולמנו באופן 'שטוח' וחד גוני.

 ההומאופתיה הקלאסית מנסה להביא את 'עיוותי המציאות' הללו כמאפיין נוסף במכלול המאפיינים של האדם בבואה לאבחן ולהתאים לו את הטיפול העמוק והמקיף ביותר. אחד הסימנים החשובים ביותר לטיפול הומאופתי אפקטיבי הוא כאשר מטופל מתחיל לקלוט את מציאות חייו בצורה מגוונת ומישתנה יותר יחסית להסתכלות חד מימדית ושבלונית, קודם לכן.

 התבוננות בנעשה בעולם, בשנים האחרונות, הביא אותי להשוואה והקבלה בין ריפוי הומאופתי לבין התפתחות תודעתית קולקטיבית בעולם. האירועים של השנים האחרונות מאפיינים אנשים רבים בעולם ואני חושב שאי אפשר להתכחש לתנועה גלובלית, חוצת גבולות מדיניים, דתיים וחברתיים. אנסה להקביל בין התנועות הגדולות, הקיימות היום, לבין תהליכי ריפוי ו'התעוררות תפיסתית/ תודעתית' אשר מוכרים לי מליווי של מטופלים.

 התנועה הגלובלית אשר כוללת מס' רב של אנשים נעשית במס' אספקטים:

-באספקט האקולוגי ישנה התגייסות לנסות ולהציל את יערות הגשם, מחאה כנגד ממסד יצרני ומזיק לסביבה ונסיון רחב היקף למחזר את הפסולת שאנו מפיקים.

-תנועות מחאה אנטי ממסדיות או ממשלתיות כלל עולמית: אביב ערבי ומהפכות נגד עריצים מוסלמים, occupy wall street כללה ערי בירה ברחבי העולם (ובהם ישראל) ודרשה לחלוקה שווה יותר של ההון. בארצנו, המודעות ליחסי הון שילטון בעיתיים הוציאה רבים מאיתנו לרחובות.

-הבחירה בצימחונות / טיבעונות בסימן עליה דרסטית  מתוך רגשות חמלה וגישה שאכילת בשר (או כל דבר מן החי) מזיקה לנו גופנית, רוחנית ומוסרית.

-רובנו מתעוררים לבהירות שממשלות ואירגונים גדולים מנסים לשלוט בחיי הפרט על מנת לצבור או לשמר עמדות כוח וממון. אנו יודעים שבנקים, חברות תרופות, נשק, ממשלות וצבאות מנסים לשלוט בעזרת הפחדה וכוח.

 הבנות אלו, אם בתחומי התזונה \ חברה \ רוחניות וכו', למרות היותן מדוברות מזה מס' רב של שנים, עשו דרכן אל לב הקונצנזוס בצורה מהירה מאוד, בשנים האחרונות.

 אם ננסה להסתכל על מגמות אלה כמכלולו נראה שיש כאן בהחלט 'התעוררות' – יותר אנשים מבינים את הנעשה סביבם בצורה שונה מבעבר ומביעים רצון לשנות זאת. יותר אנשים מרגישים שהם חיו במצב תודעה 'רדום', שהמציאות הוסתרה מהם, החרות והחופש, כפי שהכרנו, מצטיירות היום כאשליות. כתוצאה מכך, באופן טבעי, צף ועולה הרבה כעס ותסכול. אנו מתעוררים אל כמיהה אמיתית לחופש, שיוויון וחמלה אך גם אל הבנה שהמציאות היומיומית, רחוקה משם.

 בהקבלה לתהליך הומאופתי גם התנועה התודעתית הגלובלית מתאפיינת בראשוניות של הבחנה בפער: הסתכלות ראשונית אל חוסר הבנה ועיוות תפיסתי. הן מבחינה אישית והן קולקטיבית יש צער, כעס ועלבון שצפים אל מול הפער שמובחן. פציינטים בשלב כזה מרבים להגיד משפטים כמו "אני לא מאמין שלא ראיתי את זה" או "זה מאוד עצוב שהרבה זמן הייתיי בתחושה הזו". הרצון הראשוני הוא 'לצאת לפעולה' ולגרום להתנהלות הרגילה להפסיק להיות מבוססת על סמך ראיית עולם ישנה: אדם רוצה לצאת מהרגליו הישנים, לשנות את ההתייחסות שלו וההתייחסות כלפיו בצורה מהירה. בפאן הגלובלי אנו רואים מהפכות, הפגנות, ויציאה אל הרחובות. ביטויים של כעס והאשמה מאפיינים אפילו שלב ראשוני יותר של חוסר לקיחת אחריות.

  בטיפול ההומאופתי מתאפשר זמן שמיועד לעיבוד הבנת המציאות באופן חדש וע"י כך למצוא את הדרך הנכונה והמתאימה ביותר להביא את המטופל קרוב יותר אל המציאות כפי שהוא תופס אותה כעת. הבנת הפער בין תפיסת מציאות המבוססת על תחושות פנימיות לבין תפיסת מציאות משוחררת יותר היא צעד גדול וחשוב אך אין היא מהווה את סוף מסע הריפוי. זו נק' התחלה והצורך בעבודה הומאופתית, כדי להעמיק הבנה ולצאת מתבניות, הכרחית על מנת להגשים את השינוי.

 אני סבור שגם מבחינה 'גלובלית' נוכל לראות, לאחר שלב המחאה, המאפיינת שלב ראשוני בהתעוררות, מעבר לתנועה הרמונית יותר, חופשיה יותר ובריאה יותר לכולנו.היות שמבחינה גלובלית, אין אנו נמצאים בטיפול הומאופתי, אני סבור שקצב הדברים יכול להיות ארוך יותר ממס' שבועות או חודשים. כפריטים במרקם הגלובאלי אני סבור שחשוב שננסה להבין מה אמיתי עבורנו, מהו "סיפור" שאנו או אחרים "מספרים" ולראות לאן הכמיהה הטבעית שלנו, כקהילה גלובלית" תקח אותנו , יחד. או במילים אחרות – "איך יראה העולם שאנו רוצים לחיות בו?". ברור שהמציאות יכולה להיות בפער מהכמיהה אך ההתכוונות חשובה לתהליך הריפוי של כולנו.

*
עידו גילת - הומאופתיה קלאסית - הומאופתיה לילדים - טיפולי הומאופתיה קלאסית תל אביב - 054-2151433
ido@classic-homeopathy.co.il

מאמר מאת נגה סיני - מנחה בשיטת האור הלבן של שי טובלי שיגיע השנה להנחות את סדנת האור הלבן בשרון.

עוצמה

כשפגשתי את המושג של אינדוידואליזם בפעם הראשונה הייתי בבית ספר יסודי , בפגישה לא נעימה במיוחד עם הוריי ומנהלת בית הספר. האישה הכעוסה לא הפסיקה להסביר עד כמה אני מתנהגת באורח שונה משאר הילדים ועד כמה זה פוגע במרקם החברתי הכולל ומפריע לרוח השיעורים. אני זוכרת שהקשבתי למילה הארוכה והזרה ושאלתי את עצמי- אבל למה זה כל כך חשוב להיות כמו כולם? ומה זה בכלל ה" כולם" הזה? מה עליי לעשות ואיך עליי להתנהג בכדי להיות מה שאני או מי שאני באמת?

נושאים כמו זהות עצמית ואינדוידואליזם אמיתי הם נושאים שמעסיקים רבים מאיתנו גם בגילאים מאוחרים בהרבה. עולמה של הצ'אקרה השלישית שהוא המוקד של 'סדנת האור הלבן לעוצמת החיים', עוסק בבנייתו של אינדוידואל אמיתי בעל יכולות כמו נחישות והתמדה, כוח רצון ממיס כל ושאפתנות בריאה המעונינת לממש דברים בעולם ולהגיע להישגים.

בעבודה שלי כמנחת אור לבן אני פוגשת שוב ושוב אנשים עם חוסר איזון בנושאים של הצ'אקרה השלישית. יש אנשים הנוטים לעודף עשייה עד כדי תסכול ומירוץ אינסופי אחרי השעון והמשימות, כעס ותחושה שאף פעם אין זמן לכל ושהחיים לא מתנהלים כפי שהם היו רוצים שהם יתנהלו. ויש אנשים שמוצאים עצמם משותקים מול קצב החיים, וחסרי יכולת להגשים את שאיפותיהם וחלומותיהם (בתעסוקה, זוגיות, רוחניות וכו)או אפילו בתחושה שהם עוד לא מבינים מי הם ויודעים מה הם רוצים באמת. גם אלה וגם אלה, יכולים למצוא בעבודה על הצ'אקרה השלישית אפשרות לשינוי ולידיעה עצמית חדשה.

בסדנה נוכל למצוא מענה לקשת רחבה של התמודדויות שלנו עם הנושאים של עוצמה, כוח רצון אינדבידואליזם, נוכל לחקור את עצמנו לעמוק ולפגוש בתוכנו יכולות ואיכויות בלתי מוכרות ומרגשות במיוחד.

בתוך תרגול הטכניקות נוכל להגיע למרחבי תודעה עמוקים ויוצאי דופן ומתוכם להתיר דפוסים, לראות בבהירות וליצור את עצמנו מחדש- לקראת נוכחות שלמה ומלאה יותר.

נוכחות עצמית בצ'אקרה השלישית היא מה שיכול לאפשר לנו להתמודד ללא פחד מול אתגרי החיים; לדעת לעמוד על שלנו בלי להיות נוקשים ומקובעים; להיות בעלי זהות עצמית ומשוחררים מאגו ולהכיר מרחבי עוצמה דוממים שמאפשרם לנו לפעול מתוך הרמוניה עם העולם ומצד שני להגשים את מטרותינו ושאיפתנו.

עוצמה במלוא הדרה היא יכולת המחכה לכל אחד מאיתנו במסע ההתפתחות שלו והיא ניתנת לבנייה דרך הסרת עיכובים , דפוסים ומכשולים; דרך היכולת להיות בעלי משמעת עצמית ויכולת התמדה ודרך המוכנות להיות שונים מהנורמה ובו בזמן לפעול לטובת הכלל ומתוך הקשר רחב ורוחני.

בסדנה נפגוש טכניקות המיועדות לבנות נוכחות כזו באופן ישיר וחוויתי וידע מעמיק ומרתק על הצ'אקרות, תהליך ההארה, הפסיכולוגיה ותת המודע כמו גם השדות האנרגטיים המעודנים של התודעה.
בואו להכיר טכניקות חדשות ופורצות דרך לעבודה עצמית, עם בני משפחה וחברים.

 אין צורך בניסיון מוקדם!

סדנת האור הלבן מתקיימת בשרון, במרכז הירוק והטובל בשקט בשם טל הדר בכפר מונאש

חמישי-שישי-שבת 15-17 בנובמבר 10:00- 19:00 בהנחיתו של שי טובלי, מפתח השיטה אשר מגיע לארץ לכבוד הסדנה

לנרשמים עד סוף אוקטובר- דיסק תרגול מתנה.


לפרטים והרשמה: premestrela@gmail.com
  \ 054-4419699

*
מוזמנים לעיין גם ב: לוח סדנאות מדיטציה מודעות ותרפיה.

הו'אופונופונו היא אומנות הוואית עתיקה. זוהי שיטה פשוטה ליישום ומופלאה ביעילות שלה, במיוחד לשחרור מדפוסים, זכרונות ואחיזות. הריפוי קורה באמצעות תהליכים של סליחה והתמרה.
מאבל כץ היא מורה וסמכות מובילה בעולם לאומנות הריפוי של הו'אופונופונו. היא מעבירה את הלימוד בצורה בהירה, פשוטה ומעשית על מנת להתמיע את השימוש בהו'אופונופונו ככלי לעבודה עצמית בחיי היום-יום ובכך מאפשרת ליצור שינוי ושלווה אמיתית, עמוקה ומתמשכת.

מה לומדים בסמינר?
בסמינר נלמד איך לשחרר את העבר, את האומנות המגבילות והאחיזות הכובלות הקיימות בנו.
נלמד כיצד לשחרר את הזכרונות הישנים והתכנותים השליליים המתפעלים אותנו בחיים שלנו, לעיתים מבלי שאנו מודעים אליהם בכלל.
באמצעות הו'אפונופונו נוכל להתחבר מחדש עם הכוח הראשוני שקיים בתוכינו ומניע אותנו בכל עת לפרוץ קדימה.
נלמד איך להישאר בנוכחות מלאה, ממוקדת ושלווה אל מול המתרחש בחיינו.
נתכוונן אל 'תדר האפס' -חיבור לזרימה וצמצום המגבלות וההתנגדויות העומדות בינינו לבין הדבר הנכון ביותר עבורינו. באמצעות זרימה כזו אנו מושכים אלינו את המצבים, האנשים וההזדמנויות הנכונות עבורינו ביותר.
נלמד כיצד לקחת את מלוא האחריות על חיינו. כאשר אנו עושים זאת, נוכל בקלות להתחבר לשלווה, לשמחה ולאיזון בכל רגע ורגע כיוון שלא נהיה תלויים בנסיבות החיים המשתנות בכל רגע ורגע.
נלמדל גלות את הכישרונות הטמונים בנו ונתחבר אל ייעודינו בחיים האלה.

במה נתמקד במהלך הסמינר?
מהי שיטת הו'אופונופונו? איך נוכל ליישם את השיטה הזו בחיי היומיום שאנו חיים, במערכות היחסים השונות שלנו, בזוגיות, במשפחה, בעולם העסקים, בעבודה שלנו, ואפילו כיצד ניתן לעבוד עם השיטה כדי לקדם את השלום בעולם.
בסמינר נתמקד בכלים יישומיים לניקוי של ד"ר איהליאקלה. אלו כלים מיוחדים אשר רק מאבל כץ מורשת ללמדם.
נתמקד בחיבור ועבודה עם 'הילד הפנימי' אשר נמצא בתוכינו ואוגר את כל החוויות כזיכרונות, הוא גם אחראי למימוש עצמי ולהגשמה.
חוויות וסיפורים מעוררי השראה ממתרגלים שחוו שינוי.

הו'אופונופונו מנקה אותנו ממועקות רגשיות ומשיפוטיות, מביא לחיינו סליחה כנה ואמיתית, יוצר עולם חדש ומחבר אותנו לטבע האמיתי שלנו, לרוחניות, לחיים מתוך שמחה ואהבה.
אהבה היא אינה סיסמה, אלא דרך חיים פשוטה, מלאת השראת ומספקת.

הו'אופונופונו - סמינר יום מעמיק - קריית טבעון - יום חמישי, 15 למאי 
אולם זוהר, קריית טבעון שעות:  14.00-21.00


הו'אופונופונו - סמינר יום מעמיק - תל אביב - יום ראשון, 18 למאי 
ZOA תל אביב, אבן גבירול 26, תל-אביב שעות:  09.30-17.00

תדר האפס - לראשונה בישראל - סמינר משלים להו'אופונופונו  - תל אביב - יום חמישי 22 למאי
ZOA תל אביב, אבן גבירול 26, ת"א,  שעות: 09.30-16:00