יש שיר של המשורר רומי שאני מאוד אוהבת:
לנשום:
יש דרך לנשום
שהיא בבושה ובמחנק
ויש עוד דרך לנשוף,
נשימת אהבה,
שמאפשרת לך להיפתח אל האינסוף
רומי
השבוע עצרתי את הנשימה שלי. יש ימים כאלה בהם החיים מציפים אותי מכל הכיוונים, הרבה עבודה, הרבה התרחשויות משמעותיות בחיים שלי ובחיים של אנשים שאהובים עלי, הרבה דברים שהיה צריך לעשות והרבה דברים שהייתי צריכה להכיל. וכאילו מבלי משים, הלכה והשתטחה לה הנשימה. הגוף החזיק עומס, הכתפיים שנשאו במשקל הזה נסגרו קצת, מכווצות את כלוב הצלעות ואת מרחב הריאות. בלי ששמתי לב הנשימות נהיו עכבריות כאלה, שקטות ושטוחות, כאילו מתנצלות על קיומן.
זה היה באחד הבקרים החמים. הייתי צריכה ללכת לרופא לקבל תוצאות של בדיקות דם. כשישבתי אצל הרופא פתאום קלטתי: הרגשתי אותי יושבת קטנטנה וקצת מכווצת בתוך כסא, מחליקה לאט במורד המשענת. פתאום הפניתי בבת אחת קשב לגוף וראיתי כמה מתח הגוף שלי מחזיק כשדוקטור ורסאנו עם הפנים המרובעות החביבות מדבר אלי. שמתי לב כמה מחשבות מטרידות מסתובבות כמו זבובים עייפים בתוך הראש שלי. הבנתי כמה עייפות הצטברה בי מהימים העמוסים האלה.
התבוננתי כמה שניות, מופתעת לגמרי. זה היה רגע אחד מדויק של תשומת לב להוויה שלי, שכמו צליל של גונג או שעון מעורר, פוף! החזיר אותי חזרה הביתה. רגע שבו יכולתי באמת להתבונן במה שקורה בגוף שלי, בנשימות הלא מספקות ובתנוחה הלא נוחה. שפתיו של הדוקטור הממושקף והרציני זזות מולי מבלי שאפשר לשמוע את המילים, כמו בסרט שאיבד את הפסקול, כי עכשיו הקשב הולך פנימה, אל הגוף, ואני שומעת רחש דם זורם בורידים ואת תיפוף הלב, ומרגישה את תחושת הכיווץ בשרירים של פלג גוף העליון, ואיתם את הכיווץ המנטאלי, בראש, במיינד.
נשארתי לכמה שניות ככה, בקשב המופתע הזה, ואז- בבת אחת הזדקפתי. פתחתי את הכתפיים אחורה. לקחתי נשימה עמוקה. ועוד אחת. פתאום הפסקול חזר לפעול: "רק אמרתי שהברזל שלך קצת נמוך, אין לך מה להיבהל, בשביל צמחונית התוצאות שלך הן בסדר גמור" הרגיע אותי הדוקטור שהופתע מהתנועה הפתאומית. לקחתי עוד נשימה והרפיתי לגמרי את שרירי הכתפיים (בחיי ששמעתי אותם לוחשים, "ווואו... תודה") לקחתי עוד נשימה איטית אבל מלאה ונתתי לצלעות להיפתח קדימה. עוד נשימה עמוקה שמרפה את שרירי הפנים. ועוד נשימה שלווה שהעלתה חיוך על הפנים שלי. "סיימנו", אמר דוקטור ורסאנו.
הגעתי לרכב שלי, לחצתי על השלט והאוטו שלי ענה "קווה-קווה". פתחתי את הדלת. צריך להספיק לבנק ולקניות. נעצרתי במקום. רגע. משהו אחר צריך לקרות עכשיו. כאילו מעצמה היד שלי סגרה את הדלת. שוב לחצתי על השלט כדי לנעול. הסוזוקי צירצרה שוב בשמחה, מאשרת לי את שינוי הכיוון. הלכתי כמה דקות ברגל, מצאתי ספסל רחוב ליד עץ זקן והתיישבתי.
עצמתי עיניים, לקחתי כמה נשימות עמוקות. הלו, קרן, את בבית?
עוד כמה נשימות עמוקות, עם כל שאיפה הרגשתי איך הגוף שלי מתעורר לחיים. עם כל נשיפה הרגשתי איך ענני מחשבות מיותרות מתאדים החוצה. הנחתי בצד את הבנק ואת הקניות. עוד נגיע אליהם. אבל עכשיו רגע, פוס. הפסקה. טוק טוק, קרן, את באמת בבית?
באמצע רחוב פרדס-חנאי באמצע יום קיצי, יושבת ונושמת בעיניים עצומות. חוזרת הביתה אל עצמי. עם כל נשימה שלקחתי הגוף המשיך להרפות בהדרגה. צוואר. גב. ידיים. בטן... עם כל חלק שהרפה הרגשתי יותר ויותר את עצמי, נוכחת. לא רק שחרור המתח היה נעים לי- אלא גם התחושה של המון מקום שהתפנה בבת אחת בתוכי. פתאום היה מקום להקשיב.
כל כך הרבה פעמים המתח שנצבר בנו מונע מאיתנו להיות מסוגלים להקשיב ב א מ ת למציאות שסביבנו. תחזוקת העומס הפנימי שלנו לוקחת מבלי שנשים לב המון אנרגיה, ואז אי אפשר להיות שם לגמרי, אי אפשר להקשיב הקשבה אמיתית להתרחשויות שקורות סביבנו - וגם לא לעצמינו. אי אפשר להקשיב לאנשים אחרים, לאהובים שלנו, לתפישות אחרות של המציאות, לגוף שלנו, להדרכה של החיים, אי אפשר להקשיב לדברים קטנים שקורים ולפרטים עדינים ויפים של המציאות. זו האמת של רבים מאיתנו, לא מעט אנשים מבלים תקופות ארוכות מחייהם במן הסחה קבועה מהמציאות, לכודים בתוך תסריטים פנימיים ומתח כרוני, ופשוט לא יודעים איך אפשר אחרת.
עכשיו הייתי באמת פנויה בתוכי. הקשבתי. שמעתי ציוצים דקים ומקסימים של גוזלים מקן שנמצא איפשהוא מעלי, קצת רחש של עלים ומכונית עוברת. שמעתי את הגוף שלי נושם. שמעתי שקט בין הנשימות שלי.
אחרי כמה דקות פקחתי עיניים. מולי היה גזע העץ השמנמן והזקן הזה. הסתכלתי עליו, הבטתי ממש ויכולתי באמת לראות אותו. כי ההקשבה שאני מדברת עליה היא לא רק לצלילים, היא סוג של מצב תודעה רפוי ופנוי שפתוח לקלוט את מה שסביבי דרך כל הכלים שלי- אוזניים, עיניים, אף, פה, גוף - וגם רגש, אינטואיציה ותחושות מעודנות מהרבה סוגים. הבטתי על הקליפה המלאה בצורות עציות יפיפיות, וגם על גלדים של ענפים שנחתכו, חריטות וחורי נעצים של דירות שמישהו כבר השכיר. מתוך הגזע העבה יצאו ענפים, ומהם עוד ועוד ענפים, ואז המוני עלים ירוקים, כמו חברים קטנים מנופפים בעליזות לכל מי שעובר מתחת. נהניתי לראות באיזו חינניות חי העץ הזה. נושם אויר, שותה מים, חי בצניעות עדינה ושקטה. לפעמים משיר עלים, לפעמים מפריח פרחים, מבשיל פירות, נותן לרוח לדגדג אותו ולשמש להחיות אותו. היה יפה להבין שגם עליו החיים משאירים סימנים, מכבידים עם התרחשויות שהוא לא תמיד שולט בהן, בדיוק כמוני, בדיוק כמוכם. מישהו עוצר עם אקדח סיכות ויורה בו מודעה. מישהו אחר קוטף עלה סתם כדי למולל אותו. מישהו חורט בו שם או הצהרת אהבה. מסור חשמלי פתאום חותך ענף. הוא לא יודע מי יבוא ומה יהיה מחר. אבל הוא שם. לא מתווכח עם שום דבר שקורה. ממשיך לנשום בלי לצבור דבר, לא נותן לעלים שלו להתמלא במתח. הסתכלתי עליהם ממשיכים לרחשש ברוח כמו ילדים קטנים ושמחים. כל כך נהניתי לראות איך הוא חי שהחלטתי להפוך בעצמי לעץ, לכמה דקות. תצחקו אבל ישבתי שם כמו ילדה קטנה שמנסה לחקות... ולכמה רגעים הייתי פשוט עץ. אימצתי את האיכות השקטה, היפה והפשוטה שלו. ישבתי כמו עץ ונשמתי כמו עץ. רפויה אבל יציבה... זה היה מאוד נעים, ואחר כך, כשהלכתי להמשך הסידורים שלי, משהו מהאיכות הזאת הלך איתי.
נכון, אנחנו לא עצים. אבל בכל זאת למדתי בבוקר ההוא משהו מהעץ הזקן הזה. למדתי משהו מהחן הזה שלו, שמאפשר לחיים פשוט לקרות. שלא כל ענף שנחתך בחיי אומר שכל העלים שלי צריכים לכמוש. למדתי שזה תלוי בי אם אני צוברת או לא. נזכרתי שזה תלוי בי, אם אני מתוחה או רגועה. נזכרתי שזה תלוי בי, אם אני נתפסת על כל סיפור פנימי שעולה בי או פשוט נוכחת ונותנת לו לחלוף.
החיים מביאים אלינו כל הזמן התרחשויות שצריך להתמודד איתן. עם כל היופי שיש במסע הזה, יש לא פעם גם אתגר. האחריות שלי היא לא רק להכיל ולהתמודד, האחריות שלי היא גם לשים לב איזה סוג של סימנים משאיר בי כל יום. למדתי מעצמי ביום הזה, שזו האחריות שלי כלפי הגוף שלי וכלפי עצמי. לקלוט מה מצבי ולהרפות. להיות קשובה ולא לחכות יותר מדי. ולנשום. לנשום...
הנשימה היא המתנה שלי. היא גם האתגר שלי. לא סתם בחרתי בה בתור העיסוק המרכזי שלי. לא במקרה אני עובדת עם אנשים דרך ריברסינג ונשימה. נזכרתי שכשאני נושמת באמת, פחות מתח נצבר, ומה שנצבר משתחרר. נזכרתי שכשאני לא נושמת, הראש שלי שולט בי הרבה יותר בקלות. הנשימה שלי מקשרת בין כל חלקי, מהגוף אל הרגש אל הראש ואל הרוח, ומלמדת אותי כל יום מחדש את אמנויות החיים: אמנות ההכלה ואמנות השחרור, אמנות הרגיעה, הריפוי, האהבה. אמנות הויטאליות ואמנות הנוכחות. כאילו כל חוקיות החיים מקופלת בתוך הנשימה. והלימוד שלה הוא לא לימוד עיוני. הנשימה מלמדת אותי דרך החיים, ההתרחשויות והחוויות.
השבוע, עם כל האתגרים שהשבוע הזה הזמין לי, עם כל המתח שצברתי, ברגע אחד של הזכרות בחרתי לנשום ולהרפות. אני מזמינה אתכם גם להיזכר שזו האחריות שלנו, לבחור מה מצבינו, ולהיעזר בנשימה כשנצטרך. אתם יכולים ממש ברגע הזה, או ברגע הבא, להתבונן לרגע בגוף שלכם, בהתחלה מבלי לשנות כלום. מה שלומו? איך הכתפיים שלכם מונחות כרגע? מה שלום שרירי הפנים? הצוואר? איך הנשימה שלכם? ואחרי שהתבוננתם היטב, מבלי לשפוט דבר, לקחת כמה דקות ולעצום עיניים. לנשום בישיבה שקטה וזקופה, ועם כל נשיפה איטית להרפות איבר אחרי איבר ושריר אחרי שריר, מלמטה עד למעלה. אפילו להתכוונן לשרירים שעוטפים את האיברים הפנימיים, את גלגלי העיניים, ולא לשכוח את שרירי הסרעפת, שהיא שריר הנשימה המרכזי. ואחרי שאתם מרגישים ממש רפויים, להתחיל להקשיב. לרעש, לשקט, לכל מה שקורה. מאפשרים להכל לקרות ולא צוברים דבר.
לכמה דקות, פשוט תהיו עץ.
*
קרן ברס היא מנחת ריברסינג ותיקה ומוערכת מזה 9 שנים. קראו עוד על קרן ועל מנחי ריברסינג נוספים בלוח הריברסינג הארצי שנו באתר של כוכב האהבה.
טיפולי ריברסינג עם קרן ברס
סדנאות ריברסינג עם קרן ברס
052-4422540 [email protected]
לנשום:
יש דרך לנשום
שהיא בבושה ובמחנק
ויש עוד דרך לנשוף,
נשימת אהבה,
שמאפשרת לך להיפתח אל האינסוף
רומי
השבוע עצרתי את הנשימה שלי. יש ימים כאלה בהם החיים מציפים אותי מכל הכיוונים, הרבה עבודה, הרבה התרחשויות משמעותיות בחיים שלי ובחיים של אנשים שאהובים עלי, הרבה דברים שהיה צריך לעשות והרבה דברים שהייתי צריכה להכיל. וכאילו מבלי משים, הלכה והשתטחה לה הנשימה. הגוף החזיק עומס, הכתפיים שנשאו במשקל הזה נסגרו קצת, מכווצות את כלוב הצלעות ואת מרחב הריאות. בלי ששמתי לב הנשימות נהיו עכבריות כאלה, שקטות ושטוחות, כאילו מתנצלות על קיומן.
זה היה באחד הבקרים החמים. הייתי צריכה ללכת לרופא לקבל תוצאות של בדיקות דם. כשישבתי אצל הרופא פתאום קלטתי: הרגשתי אותי יושבת קטנטנה וקצת מכווצת בתוך כסא, מחליקה לאט במורד המשענת. פתאום הפניתי בבת אחת קשב לגוף וראיתי כמה מתח הגוף שלי מחזיק כשדוקטור ורסאנו עם הפנים המרובעות החביבות מדבר אלי. שמתי לב כמה מחשבות מטרידות מסתובבות כמו זבובים עייפים בתוך הראש שלי. הבנתי כמה עייפות הצטברה בי מהימים העמוסים האלה.
התבוננתי כמה שניות, מופתעת לגמרי. זה היה רגע אחד מדויק של תשומת לב להוויה שלי, שכמו צליל של גונג או שעון מעורר, פוף! החזיר אותי חזרה הביתה. רגע שבו יכולתי באמת להתבונן במה שקורה בגוף שלי, בנשימות הלא מספקות ובתנוחה הלא נוחה. שפתיו של הדוקטור הממושקף והרציני זזות מולי מבלי שאפשר לשמוע את המילים, כמו בסרט שאיבד את הפסקול, כי עכשיו הקשב הולך פנימה, אל הגוף, ואני שומעת רחש דם זורם בורידים ואת תיפוף הלב, ומרגישה את תחושת הכיווץ בשרירים של פלג גוף העליון, ואיתם את הכיווץ המנטאלי, בראש, במיינד.
נשארתי לכמה שניות ככה, בקשב המופתע הזה, ואז- בבת אחת הזדקפתי. פתחתי את הכתפיים אחורה. לקחתי נשימה עמוקה. ועוד אחת. פתאום הפסקול חזר לפעול: "רק אמרתי שהברזל שלך קצת נמוך, אין לך מה להיבהל, בשביל צמחונית התוצאות שלך הן בסדר גמור" הרגיע אותי הדוקטור שהופתע מהתנועה הפתאומית. לקחתי עוד נשימה והרפיתי לגמרי את שרירי הכתפיים (בחיי ששמעתי אותם לוחשים, "ווואו... תודה") לקחתי עוד נשימה איטית אבל מלאה ונתתי לצלעות להיפתח קדימה. עוד נשימה עמוקה שמרפה את שרירי הפנים. ועוד נשימה שלווה שהעלתה חיוך על הפנים שלי. "סיימנו", אמר דוקטור ורסאנו.
הגעתי לרכב שלי, לחצתי על השלט והאוטו שלי ענה "קווה-קווה". פתחתי את הדלת. צריך להספיק לבנק ולקניות. נעצרתי במקום. רגע. משהו אחר צריך לקרות עכשיו. כאילו מעצמה היד שלי סגרה את הדלת. שוב לחצתי על השלט כדי לנעול. הסוזוקי צירצרה שוב בשמחה, מאשרת לי את שינוי הכיוון. הלכתי כמה דקות ברגל, מצאתי ספסל רחוב ליד עץ זקן והתיישבתי.
עצמתי עיניים, לקחתי כמה נשימות עמוקות. הלו, קרן, את בבית?
עוד כמה נשימות עמוקות, עם כל שאיפה הרגשתי איך הגוף שלי מתעורר לחיים. עם כל נשיפה הרגשתי איך ענני מחשבות מיותרות מתאדים החוצה. הנחתי בצד את הבנק ואת הקניות. עוד נגיע אליהם. אבל עכשיו רגע, פוס. הפסקה. טוק טוק, קרן, את באמת בבית?
באמצע רחוב פרדס-חנאי באמצע יום קיצי, יושבת ונושמת בעיניים עצומות. חוזרת הביתה אל עצמי. עם כל נשימה שלקחתי הגוף המשיך להרפות בהדרגה. צוואר. גב. ידיים. בטן... עם כל חלק שהרפה הרגשתי יותר ויותר את עצמי, נוכחת. לא רק שחרור המתח היה נעים לי- אלא גם התחושה של המון מקום שהתפנה בבת אחת בתוכי. פתאום היה מקום להקשיב.
כל כך הרבה פעמים המתח שנצבר בנו מונע מאיתנו להיות מסוגלים להקשיב ב א מ ת למציאות שסביבנו. תחזוקת העומס הפנימי שלנו לוקחת מבלי שנשים לב המון אנרגיה, ואז אי אפשר להיות שם לגמרי, אי אפשר להקשיב הקשבה אמיתית להתרחשויות שקורות סביבנו - וגם לא לעצמינו. אי אפשר להקשיב לאנשים אחרים, לאהובים שלנו, לתפישות אחרות של המציאות, לגוף שלנו, להדרכה של החיים, אי אפשר להקשיב לדברים קטנים שקורים ולפרטים עדינים ויפים של המציאות. זו האמת של רבים מאיתנו, לא מעט אנשים מבלים תקופות ארוכות מחייהם במן הסחה קבועה מהמציאות, לכודים בתוך תסריטים פנימיים ומתח כרוני, ופשוט לא יודעים איך אפשר אחרת.
עכשיו הייתי באמת פנויה בתוכי. הקשבתי. שמעתי ציוצים דקים ומקסימים של גוזלים מקן שנמצא איפשהוא מעלי, קצת רחש של עלים ומכונית עוברת. שמעתי את הגוף שלי נושם. שמעתי שקט בין הנשימות שלי.
אחרי כמה דקות פקחתי עיניים. מולי היה גזע העץ השמנמן והזקן הזה. הסתכלתי עליו, הבטתי ממש ויכולתי באמת לראות אותו. כי ההקשבה שאני מדברת עליה היא לא רק לצלילים, היא סוג של מצב תודעה רפוי ופנוי שפתוח לקלוט את מה שסביבי דרך כל הכלים שלי- אוזניים, עיניים, אף, פה, גוף - וגם רגש, אינטואיציה ותחושות מעודנות מהרבה סוגים. הבטתי על הקליפה המלאה בצורות עציות יפיפיות, וגם על גלדים של ענפים שנחתכו, חריטות וחורי נעצים של דירות שמישהו כבר השכיר. מתוך הגזע העבה יצאו ענפים, ומהם עוד ועוד ענפים, ואז המוני עלים ירוקים, כמו חברים קטנים מנופפים בעליזות לכל מי שעובר מתחת. נהניתי לראות באיזו חינניות חי העץ הזה. נושם אויר, שותה מים, חי בצניעות עדינה ושקטה. לפעמים משיר עלים, לפעמים מפריח פרחים, מבשיל פירות, נותן לרוח לדגדג אותו ולשמש להחיות אותו. היה יפה להבין שגם עליו החיים משאירים סימנים, מכבידים עם התרחשויות שהוא לא תמיד שולט בהן, בדיוק כמוני, בדיוק כמוכם. מישהו עוצר עם אקדח סיכות ויורה בו מודעה. מישהו אחר קוטף עלה סתם כדי למולל אותו. מישהו חורט בו שם או הצהרת אהבה. מסור חשמלי פתאום חותך ענף. הוא לא יודע מי יבוא ומה יהיה מחר. אבל הוא שם. לא מתווכח עם שום דבר שקורה. ממשיך לנשום בלי לצבור דבר, לא נותן לעלים שלו להתמלא במתח. הסתכלתי עליהם ממשיכים לרחשש ברוח כמו ילדים קטנים ושמחים. כל כך נהניתי לראות איך הוא חי שהחלטתי להפוך בעצמי לעץ, לכמה דקות. תצחקו אבל ישבתי שם כמו ילדה קטנה שמנסה לחקות... ולכמה רגעים הייתי פשוט עץ. אימצתי את האיכות השקטה, היפה והפשוטה שלו. ישבתי כמו עץ ונשמתי כמו עץ. רפויה אבל יציבה... זה היה מאוד נעים, ואחר כך, כשהלכתי להמשך הסידורים שלי, משהו מהאיכות הזאת הלך איתי.
נכון, אנחנו לא עצים. אבל בכל זאת למדתי בבוקר ההוא משהו מהעץ הזקן הזה. למדתי משהו מהחן הזה שלו, שמאפשר לחיים פשוט לקרות. שלא כל ענף שנחתך בחיי אומר שכל העלים שלי צריכים לכמוש. למדתי שזה תלוי בי אם אני צוברת או לא. נזכרתי שזה תלוי בי, אם אני מתוחה או רגועה. נזכרתי שזה תלוי בי, אם אני נתפסת על כל סיפור פנימי שעולה בי או פשוט נוכחת ונותנת לו לחלוף.
החיים מביאים אלינו כל הזמן התרחשויות שצריך להתמודד איתן. עם כל היופי שיש במסע הזה, יש לא פעם גם אתגר. האחריות שלי היא לא רק להכיל ולהתמודד, האחריות שלי היא גם לשים לב איזה סוג של סימנים משאיר בי כל יום. למדתי מעצמי ביום הזה, שזו האחריות שלי כלפי הגוף שלי וכלפי עצמי. לקלוט מה מצבי ולהרפות. להיות קשובה ולא לחכות יותר מדי. ולנשום. לנשום...
הנשימה היא המתנה שלי. היא גם האתגר שלי. לא סתם בחרתי בה בתור העיסוק המרכזי שלי. לא במקרה אני עובדת עם אנשים דרך ריברסינג ונשימה. נזכרתי שכשאני נושמת באמת, פחות מתח נצבר, ומה שנצבר משתחרר. נזכרתי שכשאני לא נושמת, הראש שלי שולט בי הרבה יותר בקלות. הנשימה שלי מקשרת בין כל חלקי, מהגוף אל הרגש אל הראש ואל הרוח, ומלמדת אותי כל יום מחדש את אמנויות החיים: אמנות ההכלה ואמנות השחרור, אמנות הרגיעה, הריפוי, האהבה. אמנות הויטאליות ואמנות הנוכחות. כאילו כל חוקיות החיים מקופלת בתוך הנשימה. והלימוד שלה הוא לא לימוד עיוני. הנשימה מלמדת אותי דרך החיים, ההתרחשויות והחוויות.
השבוע, עם כל האתגרים שהשבוע הזה הזמין לי, עם כל המתח שצברתי, ברגע אחד של הזכרות בחרתי לנשום ולהרפות. אני מזמינה אתכם גם להיזכר שזו האחריות שלנו, לבחור מה מצבינו, ולהיעזר בנשימה כשנצטרך. אתם יכולים ממש ברגע הזה, או ברגע הבא, להתבונן לרגע בגוף שלכם, בהתחלה מבלי לשנות כלום. מה שלומו? איך הכתפיים שלכם מונחות כרגע? מה שלום שרירי הפנים? הצוואר? איך הנשימה שלכם? ואחרי שהתבוננתם היטב, מבלי לשפוט דבר, לקחת כמה דקות ולעצום עיניים. לנשום בישיבה שקטה וזקופה, ועם כל נשיפה איטית להרפות איבר אחרי איבר ושריר אחרי שריר, מלמטה עד למעלה. אפילו להתכוונן לשרירים שעוטפים את האיברים הפנימיים, את גלגלי העיניים, ולא לשכוח את שרירי הסרעפת, שהיא שריר הנשימה המרכזי. ואחרי שאתם מרגישים ממש רפויים, להתחיל להקשיב. לרעש, לשקט, לכל מה שקורה. מאפשרים להכל לקרות ולא צוברים דבר.
לכמה דקות, פשוט תהיו עץ.
*
קרן ברס היא מנחת ריברסינג ותיקה ומוערכת מזה 9 שנים. קראו עוד על קרן ועל מנחי ריברסינג נוספים בלוח הריברסינג הארצי שנו באתר של כוכב האהבה.
טיפולי ריברסינג עם קרן ברס
סדנאות ריברסינג עם קרן ברס
052-4422540 [email protected]
RSS Feed
