החולמת נעה בין העולמות השונים כשהיא ערה ונוכחת במלואה.

האבוריג'ינים, ילידי אוסטרליה,  מגדירים את הזמן באופן מיוחד מאוד:

ישנו ה"עכשיו" (המיוחס לרגע הנוכחי הזה שיכול להיות בעירות או בחלום) ויש את "זמן החלום" שמתייחס בעצם לכל מה שמחוץ לרגע הזה.

כלומר, אם כעת אני כותבת את המילים האלו, זהו רגע ה"עכשיו" שבו אני מצויה.

מה שקרה לפני כן הבוקר או שיקרה מאוחר יותר וגם החלום ממנו הקצתי הבוקר, מצויים  ב"זמן חלום.

"ואם אני כעת חולמת חלום, החלום שלי יחשב ה"עכשיו"  ולכן כל מה שמעבר לו (כולל המציאות שלנו) יהיה מוגדר כ"זמן חלום".

ה"עכשיו" חוצה גבולות, זמנים ועולמות. 

העולם שלנו, כפי שאנו מכירים אותו הוא עולם אחד מיני רבים המקיפים אותנו ומצויים בתוכנו.

דון חואן מסביר לקסטנדה -  

"...אני יודע עד מה קשה לה, למחשבה, להרשות לאפשרויות חסרות שחר להפוך למציאות. אבל עולמות חדשים אומנם קיימים!

הם עוטפים זה את זה כגלדי בצל, והעולם שבו אנו חיים אינו אלא אחד מאותם גלדים."

(מתוך "אומנות החלימה" קרלוס קסטנדה)

בכל התרבויות , העולמות השונים מיוצגים באופן אחר ומקבלים שמות רבים:

עולם הרוחות, העולם שמעבר, עולם החלומות, עולם ההזיות, עולם המתים, עולם החיים...

בתורת הקבלה, העולמות האלו מקבלים את השם "ספירה" ובעץ הספירות נמנים 11 עולמות פליאה

והכניסה לכל אחד מהעולמות רצופה אתגרים, תרגול וסודות רבים.. 

האם אנו יכולים באמת לעבור בין העולמות? בלי שנכנס לענייני רוח, אני יודעת שכולנו חולמים

(זוכרים או לא את החלומות זה כבר סיפור אחר).מרחב החלום הוא בהחלט "עולם אחר".

עולם בו מערכת החוקים הידועה לנו, אינה חלה עליו. עולם בו אין ביקורת או שיפוט,

אפשר לדבר ולנשום תחת המים, לעוף באויר, למות ולקום לתחייה ולעשות ממש כל העולה על רוחינו.

האם אנו יוצרים את העולם הזה או אולי הוא יוצר אותנו, האם נכנסנו באמת למרחב אחר?

על כל זה הדעות חלוקות ואף אחד אינו יכול לומר לבטח מהו החלום שחלמנו.

כאשר אנחנו מתמסרים אל אומנות החלימה, אנו יודעים ומרגישים מאיפה באנו כשהקצנו הבוקר,

וככל שנבנה מערכת יחסים המבוססת על אמון עם מרחב החלום, נדע לבטח מה סיפר לנו החלום,

האם זו הדרכה, אזהרה, תיקון חווית מציאות, מעבר לעולם אחר, מפגש אמיתי עם אדם נוסף, ראיית העתיד ועוד. 

ככל שאדם מתמסר אל דרך החלימה, הוא נחשף אל שפת נשמתו ואל נשמת העולם.

שם בחלום, התודעה חושפת אותנו במערומינו, האור והצל שבתוכינו מתגלים לפנינו וכך האור והצל של כל הקיום הזה.

מאחר וחלום בתרבות שלנו נתפש כדבר אישי, קשה לנו להבין שדווקא המרחב הזה ,

יכול לחבר בין כולנו והוא מאגר קולקטיבי – אוניברסאלי של מידע.

התרבות שלנו (המערבית) לימדה אותנו להיות עצמאיים, אינדבידואלים, תחרותיים, עורכי השוואות והייתי אומרת גם.. די בודדים.

התרבות שלנו עשתה גם דברים מופלאים אך ניתקה אותנו מתרבות השבט המאוחדת,

בו כולם מתקיימים כגוף אחד, בני אדם, בעלי חיים, צמחייה ואדמה.

מה שאומר, שבחיי השבט כאשר אדם חולם חלום, סביר להניח שהחלום אינו רק אישי ,

אלא נחלם למען השבט כולו ויכול לעזור להתפתחות השבט בדרכים שונות.

חלום שבטי יכול לספר לנו על תרופה חדשה לאחד מחברי השבט החולים, מחסה לעונת החורף, מסר מהאבות הקדמונים אזהרה בפני פולשים ועוד.

החלום הינו מתנת השבט כולו.

יכול מאוד להיות שאנו חולמים את אותם החלומות,

רק ששכחנו כיצד להתבונן על החלום כדבר קולקטיבי ומשותף ולכן החלום מאבד מעוצמתו

ואנו מאבדים את המסר שבו אלינו. 

ברגע שאנו הופכים לאדם חולם, רמת המחוייבות והאחריות שלנו כלפי החיים בכללותם מתחזקת,

מאחר וחלומותינו יחברו אותנו לחלום הגדול של הפלנטה הזו.

כשאנו מחוברים לחלום של הפלנטה, כוונתינו טהורות ואנו לוקחים אחריות כחלק משומרי הגן הזה.

כדור הארץ מזין את מילארדי היצורים החיים עליו, ניזון מאור השמש והלבנה, פועם אש ומים,

כולו חולם את חלומו או את חלומה

ואנחנו כחלק מהחלום הזה, חולמים יחד ומזינים את המרחב הזה הקרוי "עכשיו". 

כי הגיע זמן לחלום והגיע זמן להתעורר.

הקריאה היא לעכשיו.

ובני האצ'ואר, שבט חולמים מאקוודור אומרים

"עלינו לשנות את החלום של העולם המודרני"

ואני אומרת  - הם צודקים.

*

 אשה חולמת

 אשה חולמת, מחוברת לאלמנטים  וקשובה לתנודות המים והאש שבתוכה, מזינה את האדמה שעליה היא פוסעת וקשובה לרוח.

אשה חולמת יודעת שהיא אינה לבדה בעולם וחלומה מתפרש על רשת העכבישה העולמי,

מחובר לכל בן אנוש, בעל חיים, צמח ומינרל והיא חולמת יחד איתם את החלום הגדול של הבריאה הזו.

אשה חולמת מכירה בכוחה ומשתמשת בו להעצמת כוחם של אחרים ולא לניצול כוחם.

אשה חולמת, אינה נוהגת באנוכיות מאחר וחלומה מסונכרן עם החלום הגדול שבמהותו משרת את הכלל.

אשה חולמת, נוהגת באהבה בגופה ובגוף האדמה, כי חד הם.

אשה חולמת, מכירה את כוחה הייחודי ואת עוצמתה המשותפת לנשים וגברים אחרים במסע עלי אדמות.

אשה חולמת מתמסרת לחלימה בעודה שומרת על המשמר.

במקום להביא את השליטה היומיומית אל תוך מרחב החלום,

היא מביאה את ההתמסרות והחופש מחלומה אל תוך המציאות שלנו. 

למען נגשים ונממש את חלומה של האלה,

למען החיים עלי אדמות ובכל העולמות.

למען נחלום ונתעורר,

*

לי זיו

"החולמת" 

(כתוב בלשון נקבה אך מדבר גם אליכם גברים)


*

מוזמנים לבקר בעמוד "החולמת" של לי בפייסבוק

אל תנסה לשנות אף אחד. 

די לך באור הקורן ממך.

משום שהאור הזה, הוא מה שמזמין את שכנך להשתנות.


בימים מוזרים אלו, בהם בחרת לחזור, 

משימתך, היא לא אחרת 

מאשר נוכחותך.


ואם זה שהולך לצידך, עוד ישן במקרה,

כבד את קצב התפתחותו 

ואת "העיכוב" הנראה לעין.


הבט בזאת בעינים עדינות וקבל את הדבר כמו שהוא.

הנח לו להמשיך לצעוד את צעדיו.


אל תשכח שהוא הולך בדרך של "תוכנית חייו"

שציידה את נשמתו במה שיצטרך להתכונן לבאות.


אינך יכול להעלות את תדר האחר בכפייה

בלחץ או בדחיפה

משום שישנם מעגלים בחיים שלא ניתן להקדים או לכפות

ויום יגיע וזה הלב יפתח לרווחה.


והבן עמוקות, ברורות ומדויקות

שזה העולם

הוא צל חולף.


כנס אל השקט השוכן בתוכך

בשלווה ובעדינות

והנח לאור שבתוכך לעלות

להקרין עצמו מבעד

עינך


חותמך העדין והרך ייצר את פעולתו

ויפיץ על סביבתו

השראה מוארת ושקטה.


ובהניחך לאחר

להתמודד בדרכו 

עם הצלב שסוחב על גבו,

אינך משנה אותו

אך אורך 

כבר נדלק בליבו.

*

*

תרגום חופשי - וירן מאת:  Jorge Oyhanarte

התבוננו
ישנה דממה בתוככם
שתמיד היתה כאן
והיא קיימת
עוד לפני 
תחילת הזמן.


אין לה שם
אין לה צורה
אין לה מרקם.
בתוכה
הכל מופיע
רוקד
ונעלם.

בתוכה מורגש הגוף הזה
בתוכה זורמות כל התחושות
בתוך החלל האינסופי הזה
מופיעים כל הרגשות.


אין דבר כזה "אדם" כאן
רק מודעות טהורה.
כל מה שמופיע
היא מזהה 
ומכירה.

רעיונות כמו
"להתקרב לזה"
או "להתרחק מזה"
הם בגדר דמיון בלבד.
רק זה לבדו קיים.
רק זה לבדו.
אחד.

דעו זאת
עמוק בתוך הווייתכם:

א נ י -

הוא

ז ה!

היו

אחד

עם 

מקורכם.

צפו בנשימה
עולה ויורדת
הרגישו את עידון הזמזום
של הקיום.


כולם מופיעים בתוך זה
שאין לו שם
אין לו צורה
אין לו סוף
אין לו התחלה.

זה לא קורא לעצמו "אמת"
או "לא-אמת"
הוא הגורם לכוח הדמיון,
המחשבה, האינטלקט.


ממנו שואבים את כוחם
הזיכרון, ההזדהות, האמונה
אל תשימו על זה 
שום דימוי
אף תמונה.

זה זה המודע לעצמו
מעצמו הוא בוער
הוא משחק "אני", "אתה 
ו"אחר",
אך מהותית
בלתי ניתן לחלוקה
לא תיגע בו השמחה
וגם לא המועקה.

אין מה לדמיין
אין ממה להתעלם
כאן ועכשיו
אין משהו לא שלם
אין עבודה לעשות
אין לעזוב את זה
או להיכנס לזה
אלו כולם
רק חלומות.

זה לא עדין
לא צריך לשמור על זה
זה אינו תלוי בך.


נצחי
חסר פגם
מושלם
זה 

עצמך.


*

לומינה היא משוררת, אמנית מנדאלות ויוצרת. 

מעבירה סדנאות וריטריטים עם בן-זוגה קרטאר בצוקים שבערבה.

לינק לריטריט עם לומינה וקרטאר:

לינק לדף אמן של לומינה בפייסבוק:

ליצירת קשר: לומינה 054-6931604

אני רוצה להרחיב על נושא שאני מרגישה שיש המון אי-הבנה לגביו,
מדובר בטעות תפיסתית נפוצה אצל המחפש הרוחני והיא לרצות להשמיד או להיפטר מה-"אגו". 

למה שאנו קוראים "דעת", "מיינד", או "אגו" - למעשה אין קיום בפני עצמו. 
האגו הוא עצם ההתייחסות שלנו לעצמנו כ"מישהו", כיישות נפרדת ועצמאית. 
האגו הוא פעולת ההזדהות שלנו עם האישיות. 
כאשר אנו, כהכרה, מתחילים לזהות ולראות את מחשבות ה"אני" כסיפור, 
כמחשבה בלבד, עצם הראייה עצמה מפרקת את האחיזה, 
את האמונה שלנו בסיפור כאמת. 

למעשה
אין צורך 
ל ע ש ו ת 
דבר עם הסיפור, 
אלא 
ל ר א ו ת 
את הסיפור כפי שהוא - כסיפור בלבד. 

אין צורך להתעורר מהחלום,
אלא לראות את החלום כפי שהוא-
כחלום בלבד.
הראייה עצמה היא המפתח לשחרור. 

אחרי ההארה אנו נושאים איתנו את אותם מאפיינים אישיותיים, 
אך ההזדהות אינה מוגבלת עוד רק לאישיות הקטנה, לדמות המצומצמת, 
אלא מתרחבת וכוללת בתוכה את הזהות המוחלטת שלנו, 
אשר שום מושג "רוחני" לא תקף ותופס לגביה לעולם.

ברגע ההארה נפתח חלל עצום אינסופי 
שלעומתו האישיות יכולה להראות כה קטנה וחסרת חשיבות, 
אך לא כך הדבר! 
האישיות שלנו היא אמצעי הביטוי שלנו -
כ ה כ ר ה 
בעולם, 
הזהות היחסית, הגוף-דעת המסויימים שקיבלנו הם כמו חליפה 
אותה אנו לובשים על מנת שנוכל לתפקד במציאות החומרית.
(מציאות החומר היא אלוהות!),

ורק בזכות הצורה שקיבלנו, נפתח חלון הזדמנויות עבור חסר הצורה להתעורר לעצמו.

ביטול האישיות נובע מחוסר הבנה או חוסר ראייה של הקיום האנושי השלם,
הכולל בתוכו גם את הזהות המוחלטת שלנו וגם את הזהות היחסית כדבר אחד, שלם, ובלתי ניתן להפרדה.

אחרי ההארה הזהות היחסית שלנו לא נעלמת, אלא הופכת שקופה, 
כמו חלון נקי דרכו אור התודעה יכול לזרוח בעולם. 

איננו זקוקים עוד למושגים (גם לא "רוחניים") על מנת להעיד על עצמנו, 
איננו זקוקים "להגדיר" את עצמנו, וגם לא "להאמין" בעצמנו - 
כי אנו כבר עצמנו! ותמיד היינו. קיום אחד. שלם. אלוהי. קיים מעצמו. ללא ספק. ללא מאמץ. ברגע זה ממש.

כאן המיינד קופץ ואומר: "כן אבל אם אני כבר זה ברגע זה, למה זה לא "מרגיש" כך?"

והתשובה היא מכיוון שיש עדיין אמונה שזה צריך להיות אחרת מאיך שזה ברגע זה. את המיינד אפשר לסכם בשתי מילים: "עדיין לא". בכל פעם שמופיע סיפור ה"עדיין לא", לך כהכרה יש הזדמנות לזהות שזה רק סיפור, או להתפתות ולהאמין לו. ברגע שההכרה מאמינה לסיפור, הוא מומחש בגוף (גוף ההמחשה) כתחושה מסוימת.

כל עוד נחפש את עצמנו כחוויה מסוימת, לא נמצא. כי מה שאנו באמת זאת הערות לכל חוויה, ההכרה המכירה בכל חוויה, אשר לעולם תישאר חסרת צורה ולכן בלתי נתפסת.

מחפש האמת נדרש לתהליך מאוד תובעני, לכן הכמיהה צריכה להיות כמו אש בעצמותיו. אנו נדרשים לכנות מוחלטת, לכניעה שלמה, לא בשביל שייצא לנו מזה משהו - אלא רק משום שאנו יודעים בליבנו שזה מה שאמיתי.

אז איך עושים את זה? איך "מתעוררים"? 

מבחינתי, זה יכול לקרות רק דרך שקט. דממה.
העמקת השקט. העמקת ההתבוננות השקטה.

כנות. בחינה כנה של מה באמת נמצא.

העמקת הקשב לתהליכים הפנימיים.

זה לא אומר ללכת לוויפאסנה ולשתוק עשרה ימים,
זו אמנם יכולה להיות חוויה נפלאה, פורצת דרך,
אבל אין בעיה להיות בשקט תוך כדי פעילות יומיומית,

כמו בישול, שטיפת כלים, כביסות.

במהלך דיבור למשל,
אתה יכול להקשיב לדיבור של עצמך ולזהות
שזה בעצם לא אתה המדבר...
הדיבור מופיע בצורה ספונטאנית...
לך עצמך אין קול. אתה זה שמקשיב.
לך עצמך אין צורה. אתה זה שבתוכו מופיעות כל הצורות.
אתה עצמך לא מופיע. אתה זה שער לכל מה שמופיע.
אתה לא נראה. אתה עצם הראייה.

בדיוק כפי שהעין אינה יכולה לראות את עצמה,
כך גם אתה לא יכול לראות או למצוא את עצמך כצורה. 

עבור אדם המזוהה לחלוטין עם המיינד,
זה הפשטות של ללמוד איך להיות לבד,
בשקט,
עם עצמך.
ללמוד להיות החבר הכי טוב של עצמך,
במקום כל הזמן לברוח להתייחסויות חיצוניות,
לרפד את עצמך בחברים וקשרים ופעילויות ואירועים
הגונבים את תשומת ליבך
מהלבד שלך. מהשלמות של עצם קיומך.

כשאתה מעמיק את הלבד שלך,
זה יכול להיות מאוד מפחיד בהתחלה.
המיינד מפרש את השקט כמקום מת,
ריק, שלא קורה בו כלום, משעמם.
עבור המיינד להיות לבד זה להיות בודד.
אבל אם אתה נשאר כאן עוד קצת,
נחשפת בפניך מציאות אחרת לגמרי...
הריקות הופכת למלאות,
החסר לשלמות,
הבדידות לאחדות...

בהתחלה יכולים לעלות דברים קשים,
מחשבות, רגשות, פחדים...
אין מה לפחד מזה,
פשוט להתבונן בהם.

הם מופיעים ונעלמים,

כמו ציפורים בשמיים.

הם ימשיכו להופיע
עד שאתה, כהכרה,
תפסיק להזדהות איתם,
תפסיק להתייחס אליהם
ותזהה את עצמך
כזה שער לכל מה שמופיע,
ההתבוננות עצמה.

זה פשוט. כי מה שאתה כבר נמצא.
ממש כאן. ברגע זה ממש.

כאן המיינד קופץ ואומר: "כן, אבל..."
כי זה נשמע פשוט מדי. 
להיות בשקט זה כל כך לא מרגש...
חיוור, חסר צבע... משעמם...
אז אנחנו רוצים טקסים שמאניים...
הילרים מקסיקניים...
ריטריטים אצל מורים קנדיים...
או תרגולים אוזבקיסטניים...
וטכניקות מסובכות...
וקורסים אינסופיים...
ושיטות מגוונות...
וספרים...
ופסטיבלים...

וזה הכל מטעמים עבור האגו הרוחני
והסחת דעת אחת גדולה
מההכרה בטבעך
המחכה לך
ממש
כאן
כבר נמצא
בפשטות היותך
בדיוק היכן שאתה.

לומינה היא משוררת, אמנית מנדאלות ויוצרת.

מעבירה סדנאות וריטריטים עם בן-זוגה קרטאר בצוקים שבערבה.

לינק לריטריט עם לומינה וקרטאר:

לינק לדף אמן של לומינה בפייסבוק:

ליצירת קשר: לומינה 054-6931604

סרט אנימציה קצר ומקסים שבוצע על ידי קבוצת אומנים ב Sherdian College

הסרט מנסה להביא הצצה לעולמו הפנימי של פסיכולוג \ תרפיסט בצורה הומוריסטית וקסומה.

הצצה למפגש הטיפולי ולהשלכותיו

*

*

תרפיה ומדיטציה - לוח אירועים וסדנאות - מטפלת לתינוק

הגיע העת שבה אנו יכולים להתחיל לרפא את עצמנו באמצעות אושר. האושר מרפא את הכל. זה פשוט ממש כמו שזה נשמע וזה לגמרי בשליטה שלנו, אפילו ששכחנו זאת. בניגוד למה שרובנו חושבים, האושר שלנו לא נמצא במקום כלשהו מחוץ לנו, או ברגע שאנו נגיעה למטרה כלשהי בעתיד לא ידוע, או בתוך איזה משהו שקנינו. האושר שלנו נמצא בדיוק איפה שאנו נמצאים בו ברגע ההווה והוא המפתח להצלחה של כל ריפוי. לא משנה מה לא בסדר אתנו (פיזי או רגשי) או מהי הסיבה לכך, אנו יכולים לרפא את עצמנו תוך שחרור מהכאב והצער הנלווים.

כולנו עדיין איננו מושלמים ו"חולים" בדרך זו או אחרת, בין אם זה פיזית, רגשית או נפשית, וכולנו יכולים להירפא ע"י אותה ההחלטה שלנו לאפשר לעצמנו להיות מאושרים. תרופת האושר היא כבר בתוך כל תא של ההוויה שלנו והיא מצב ברירת המחדל הטבועה בנשמה שלנו ושאיתה אנו נולדים. כל הסימפטומים של כאב ושל מצוקה רגשית הם תוצאות של ההכחשה העצמית את האושר הפוטנציאלי שלנו. אין תירוצים ואין חריגים. לא משנה מה קורה לנו, יש לנו עוד מקום של אושר פנימי, ויש לנו את הכוח למצוא אותו.

 לא משנה כמה כסף יש לנו בבנק, לא משנה איזה מגרעות מכילה את האישיות שלנו, ולא משנה אם התעללו בנו כשהיינו ילדים, אנחנו עדיין מסוגלים להיות מאושרים. אם נתבונן פנימה, אנו יודעים שזו האמת, לא משנה כמה אנחנו רוצים להכחיש את זה (מישהו שומע "איזור הנוחות"...?)  אם מישהו מספר לנו בדיחה מצחיקה, אנחנו יכולים לצחוק, גם אם אנחנו ממש עצובים. וכן, אם אנחנו חושבים על זה, אנחנו תמיד יכולים למצוא משהו שיגרום לנו לחייך, לא משנה מה קרה כדי לשגע אותנו היום. לפעמים להיכנס לרגע ההווה של האושר זה פשוט כמו להסתכל על חיית המחמד שלנו קופצת באוויר, ואולי זה יימשך רק כמה שניות. הנקודה היא שיש לנו אושר ואנחנו רק צריכים להחליט להשתמש בו ולהיכנס להווייתו.

רובנו "עובדים" על עצמנו כאשר אנחנו חושבים שהאושר הוא משהו שמגיע מבחוץ. אני רוצה להזכיר לנו שכישות עם רצון חופשי, זו הבחירה (והאחריות) שלנו להרגיש איך שאנחנו רוצים \ בוחרים להרגיש. עכשיו אנחנו פשוט צריכים לשכנע את עצמנו מדי יום עד שנקבל את השליטה המלאה ששייכת לנו מלידה שאיכשהו חשבנו שאיבדנו.

 בואו נעמיד פנים שאנחנו יכולים לעשות זאת...  לא משנה מה לכאורה מתפרק או חסר בחיינו, בואו נבחר להרגיש קצת יותר אושר על בסיס יומיומי. אבל מה הקשר בין אושר לריפוי? כאשר גופנו המנטליים \ רגשיים מקרינים אושר, התאים הביולוגיים שלנו מתפקדים באותה הצורה. בוודאי שמעתם על אנשים שריפאו את עצמם מסרטן ע"י צפייה בהמון סרטי קומדיה. למרות שאנחנו לא רוצים לבלות את כל חיינו בצפייה בקומדיות, זה מוכיח שאנו יכולים ליצור מצב של ריפוי דרך אושר, שמחה וצחוק.

יש שיגידו שאימוץ התנהגות מסוג זה הוא אשליה עצמית. ואני טוען שאנו הם הבוראים את מה שאמיתי עבורנו (או מה שמרגיש אמיתי באשליה הגדולה של המציאות התלת ממדית). אז האם אנחנו בוחרים ליצור עצב וחולי או בריאות ואושר? אפשר גם לומר שהכול קשור באהבה, אבל אהבה היא רק אחד מהתוצרים של אושר (ולהיפך), כך שהם הולכים יד ביד ושניהם נוצרים ממחשבות חיוביות. הם במהותם אותה הרגשה, כמו הודיה, קבלה, הערכה וכד'. כל אלה הם תחושות שאנחנו יכולים לבחור להרגיש שיעזרו לנו בתהליך הריפוי.

ומה עם רופאים והילרים? הם אחלה, אבל הם רק עוזרים לגוף להגיע לריפוי עצמי. תרופות יכולות לרפא את הפצע, אבל אם אנחנו לא מגיעים לשורש הבעיה ולאחר מכן מעבירים את הסטטוס הרגשי שלנו מחוץ להרגשת החולי ולתוך קבלה ולבסוף בחזרה לאושר, אז המחלה תחזור או שנמשיך לחזור לאותו המצב שדורש ריפוי (בין אם הוא פיזי או מנטלי). לדוגמא, ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו מקבלים אקנה בגלל הערכה עצמית נמוכה, אנו יכולים להתחיל להעביר את הייאוש לכיוון של אושר ושמחה. אבל איך אפשר לעשות את זה כשאנחנו לא במצב הווייתי זה?

ובכן, לפעמים אנחנו חייבים ללכת עם ה"fake it till you make it" (לזייף לעצמנו פעולה עד שהיא הופכת להיות חלק מאתנו, רק שבאנגלית הסלוגן הזה נשמע הרבה יותר טוב J). כל המציאות שלנו גם ככה אשלייתית וכל דבר הינו אמיתי כפי שאנו רוצים להעמיד פנים שהוא אמיתי. אנו אחראים לרושם שאנחנו יוצרים על עצמנו כאשר אנחנו מנווטים במטריקס שהמוח הקולקטיבי יוצר.  אז כן, לזייף את מה שאנחנו רוצים עד שהמציאות שלנו הופכת להיות כזו – משמע עד שאנו שמחים ובשלום בתוך המשחק שלנו. בתהליך העשייה הזו אנו שמים לב שהכל נופל למקומו ואנחנו אפילו לא זוכרים מדוע היינו עצובים או חולים לאורך זמן.

אני בשום פנים ואופן לא אומר לעשות דברים שעושים אותנו שמחים במחיר של אחריות או על חשבון אנשים אחרים. זה ממש לא עניין של להיות מרוכזים בעצמנו או להפסיק לתמוך בעשייה של העולם כמקום יותר טוב. אני כן אומר שאנחנו יכולים פשוט להחליט להיות מאושרים בזמן שאנו שומרים על האחריות שלנו ועל כבודנו העצמי וכלפי אחרים.

אנחנו יודעים שצריך לשטוף את הכלים... אנחנו יכולים להיות אומללים לגבי זה, להאשים את העולם בזה שיש לנו מטלה כזו  ולהפוך את עצמנו להיות חולים ועייפים ממטלות מסוג זה. או שאנחנו יכול להחליף גישה ולהעביר את הזמן בשטיפת כלים של אושר רגעי על ידי שירה או הנאה מקצף הסבון. השיטה הראשונה תכווץ את התאים שלנו, ואילו השנייה תגרום להם לשיר יחד בשמחה. אותה המטלה עם תוצאה שונה לגמרי.. עם זאת, לעתים קרובות כל כך כל מה שאנחנו אומרים הוא "אבל, אני שונא לעשות כלים ואני פשוט לא יכול לעשות זאת באושר". אני אומר, בואו ניתן לזה צ'אנס, נצא מההתקרבנות לשנייה ונבחר בגישה אחרת. כמובן, זה רק אם אנחנו באמת רוצים להיות בריאים ומאושרים באופן כללי ופחות אם אנו נהנים כרגע מתשומת הלב והמרמור שההתקרבנות הרגעית מביא לנו.

 מצטער, אבל זו הדרך היחידה. לא בית גדול, מכונית יפה, מאהב\ת או סמים יביאו לנו אושר נצחי. ברגע שריח המכונית החדש נמוג , שצריך לתקן את הבית, המאהב\ת נהיים משעממים, ותחושת האושר של הסמים פגה, אנחנו נחזור אל עצמנו שוב. אבל אם אנחנו יכולים ללמוד כיצד ליצור את האווירה השמחה שלנו בעצמנו, לא משנה מה יקרה בחיינו, נוכל תמיד למצוא את האושר הרגעי ואתו את הבריאות! ומה רע בכך? מדוע אם כך, אנו בוחרים להישאר חולים?

אז בואו ננסה לרקוד תוך כדי שטיפת הכלים, לחשוב חיובית בזמן שמוציאים את הזבל, נחייך על זה שאנחנו לבד או שאנחנו צריכים ללכת לעבודה ברגל כי עדיין אין לנו מכונית... להתמרמר בטוח לא יעשה לנו טוב ואנחנו עלולים למצוא שאנחנו ממש אוהבים את הגישה החיובית הזו J. פתאום יותר מהחיים הופכים להיות מוערכים. בית או לא בית, מאהב או לא מאהב, כלים או ללא כלים. לכאורה, באורח פלא אנחנו נמצא שאנחנו יותר בריאים ויותר שמחים ונראה שהאושר ממש מחפש אותנו במקום אנחנו אותו.

אף על פי כן, הרגשות שלנו הם מערכת הנחיה שמיידעת אותנו כאשר יש צורך בשינוי או שמשהו אינו כשורה. אני לא אומר להיות בהכחשה למערך הרגשות שלנו ולא לכבד את ההנחיה הפנימית של רצונות הנשמה שלנו. זה מאוד חשוב להיות בהקשבה לכך. עם זאת, ברגע שאנחנו יודעים זאת, לבחור בחירה מודעת של שינוי לאחר הקבלה. ברגע שאנחנו מגלים את המשמעות ה"סמויה" של מחלה או מלכודת רגשית, נעשה עבודה נוספת ונמצא את האושר שמעבר לפינה. זו ציפייה גבוהה ומילים חזקות ולכולנו יש את הכוח לבצעם. בואו נפסיק להעמיד פנים שהמציאות היא אחרת ופשוט נגיע לשם. זוהי זכות בסיסית שלנו להיות מאושרים ואף אחד לא יכול לקחת זאת מאתנו.

באושר שלנו יש את האהבה שלנו והחיבור שלנו לתודעה האוניברסלית (ידועה גם בשמה דהרמה, הארה או התעלות). ברגע שאנחנו מכירים בכך שאנחנו הם היוצרים של האהבה והאושר שלנו, אנחנו רואים את הבורא של כל זה ומגלים שהוא ואנחנו הם אחד. אושר הוא דבר מדבק... וזה משהו ששווה מאוד להפיץ...

בואו נתחיל את תהליך הריפוי שלנו עוד היום! בואו נניח לבנה אחת של אושר על השנייה, עד שיש לנו בית שנבנה על רגעים שמחים. ואז אנחנו לא נצטרך כלום כדי להיות מאושרים, אבל איכשהו כל מה שאנחנו רוצים פשוט יהיה שם! אז בזמן שאנחנו מהרהרים מהו הגורם של המחלה או המצוקה שלנו, ואפילו בזמן שאנחנו נהנים מסיוע של שיטות ריפוי רגילות, נזכור להוסיף מנה של אושר שתעזור לריפוי להישמר לאורך זמן.

מאמר זה נכתב בהשראת תקשור

ריי מאור –  מרצה ומנחה סדנאות התפתחות אישית.

להרצאות \ פרטים נוספים – www.pranalife.co.il
ליצירת קשר:   054-654-7004, [email protected]
 

מי יתן ונגלה את הכח של המעגלים, של התכנסות וישיבה יחד לצורך הקשבה ולמידה. את הכח של אמון וחכמה המתפרץ מתוך הקולות היושבים בשתיקה, הפחות מוערכים או אלו שהיינו צופים ללמוד מהם.
מי יתן וניזכר מחדש בכח של הקשבה סבלנית לאינטיליגנציה של האחד המגובש, מבלי למהר לקפוץ למסקנות.
מי יתן ונסתכן להיות אלו שעושים את הצעד הראשון ונעמוד עבור כל אותם הדברים אשר אנו אוהבים ומעריכים. 
בידיעה שהצעד הראשון הוא הקשה ביותר ובאמון שלאחר שניקח אותו – נענה עשרות מונים.
מי יתן ונתרגל גדילה עצמית, נטפח את היכולות והקיבולת שלנו, ונעצור את הנטייה הכוללת להשוואה, היררכיה ובידוד.
מי יתן ונסכים להרגיש את עמקי היאוש באם יבקרו אותנו, ונדע לעלות משם בדאייה יחדיו אל על.
מי יתן ונוכל ללמוד ולגדול מהפצעים שלנו ולא נוגדר על ידם.
שתמיד נזכור את הכח של אמפתיה ונתרגל לראות את העולם מבעד לעיני האחר.
בתוך אותה רשת עצומה ועצמאית, תמיד נזכיר לעצמנו שכל מה שקורה לאחר – קורה גם לנו.
מי יתן ואומנות תזכיר לנו תמיד, שניתן לחשוף ולהא(ע)יר אפשרויות חדשות, עת אנו מתבוננים באומני התקופה המאירים לנו שבילים חדשים להתקדמות.
מי יתן ונזכור לחגוג ולחבק את חיבורנו הניצחי לבית האחד והיחיד שלנו.
מי יתן ונעשה את החיבור וההתעלות הזו יחדיו, למצוא את דרכנו דרך מכשולים, הרגלים ישנים ופחדים.
מודרכים בידי היופי, האהבה והאמת הסובבת אותנו.

מי יתן ונשחרר את הדרכים הישנות והחסומות, עבורם ועבור עצמנו.
מי יתן ונזכור להושיט יד, עין ולב אל עבר שכנינו, לבקש את ההדרכה מאותם שהיו כאן לפנינו ולהקשיב להדרכה של אותם אלו שהלכו, שחו, עפו וזחלו לצידנו.

*

תרגום תפילה של – נינה סימונס בידי וירן - מנדאלה - שיווק אינטרנטי
תמונה – אנאבלה פאיה.

*
Prayer - by Nina Simons, co-founder of Bioneers
Pic - Anabela Faia
http://toko-pa.com/2014/01/01/a-prayer-by-nina-simons

במהלך חיים בן אדם יכול לחוות טראומה. בתוך חוויה זו רוב מנגנוני ההגנה שלנו נפרצים. יש אובדן גבולות, בלבול והעוצמה הריגשית גבוהה. בתוך חווית הטראומה אפשר שיעלו רגשות כמו כאב, פחד, כעס, בושה, אשמה ועוד.
הטראומה יכולה להיות אקוטית כמו במקרה של תאונת דרכים, זה קרה פעם אחת וזהו. היא יכולה להיות מתמשכת כמו במקרה של ילד מוכה שחווה שוב ושוב מכות לאורך חייו כילד ואולי אף כנער, או לדוגמה עבד שחווה במשך כל חייו יום יום את משמעויות העבדות.
לעתים בתוך הטראומה כתוצאה מאובדן הגבולות הבלבול והעוצמה הריגשית נוצרת בתוך האדם אמונה ריגשית. ילד שחוטף מכות יכול למשל לפתח את האמונה שאובדן שליטה הוא מסוכן. כשהוא חווה אובדן שליטה מוחלט זה מלווה במכות כאב השפלה ואובדן העצמי.
האמונה הריגשית שנתבעת בתאים של ילד זה יכולה להפכו לאלים כשהוא חווה מצבים של אובדן שליטה, כי עבורו אובדן השליטה מעורר ריגשית את זכרון המכות והכאב . הוא יכול לנסות להחזיר לעצמו שליטה וכח ע''י הפעלת כח על מישהו חלש ממנו באותו רגע. את האמונה הזו נושאת הנשמה אל מעבר לחיים ומעבר למוות.
אמונה זו תמשיך להתגשם בעולם בגופים אחרים ובחייהם של אנשים אחרים הלאה והלאה. כשיש הסכמה לחוות שוב טראומה בצורה מבוקרת ועם עזרה, נפתחת אפשרות לעבד את הטראומה אחרת, להיסתכל עליה מנקודות מבט נוספות ולראות השתלשלות של סיבות ותוצאות.
כשאני מאפשר לעצמי לחוות שוב תאונת דרכים, לעבור לאט לאט רגע רגע את מה שקרה לפני התאונה, בזמן התאונה ולאחריה, יש לי הזדמנות לעבד הפעם את כל המידע שעבר דרכי בצורה אחרת.
יש לי הזדמנות להשאיר שם את האמונה הריגשית שניתבעה בי ומתגשמת בחיי שוב ושוב. יש לי הזדמנות להשאיר שם את הכאב והבלבול שחוויתי ולקחת מהארוע תובנות חדשות ואולי אף אמונה חדשה שיעצימו את חיי עכשו.
תהליך ריפוי זה מתייחס למספר רבדים של האדם, הנשמה, המחשבות והמיינד, הרגש והגוף הפיסי.
בתהליך של שחזור טראומה ניסתכל ונעבד את כל הרבדים הללו, וגם נחווה את כל הרבדים הללו. התהליך מטפל בכל הרבדים בו זמנית ולעתים גם בניפרד.
בתהליך  כזה יש בחדר שתי נשמות שכל אחת מטפלת בעצמה ועוזרת לשניה, כמו שני גזרי עץ הבוערים אחד ליד השני. האש הבוערת בכל אחד מהענפים מעצימה ומלבה את אש רעהו האש גדולה יותר והם נשרפים מהר יותר.
כדאי וחשוב לבצע שחזור טראומה עם מלווה ומורה דרך. כמעט בלתי אנושי גם לחוות טראומה וגם לנהל אותה ואת התהליך הנידרש.  
 "אני סיון ואחרי שנים רבות של חקר עצמי לימוד התבוננות ותהליכי ריפוי עמוקים שחוויתי בעזרתם של אנשים רגישים חכמים ועוצמתיים שפגשתי בדרכי, אני מרגיש שאני רוצה לחלוק את הידע שברשותי. הידע הזה מיתמצה בהכרה בכוחות הנמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו, בהכרה שלכל אחד ואחת יש את המתנות שלו ושכל נשמה מטפלת בעצמה."

*

סיון משה - "אני סיון ואחרי שנים רבות של חקר עצמי לימוד התבוננות ותהליכי ריפוי עמוקים שחוויתי בעזרתם של אנשים רגישים חכמים ועוצמתיים שפגשתי בדרכי, אני מרגיש שאני רוצה לחלוק את הידע שברשותי. הידע הזה מיתמצה בהכרה בכוחות הנמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו, בהכרה שלכל אחד ואחת יש את המתנות שלו ושכל נשמה מטפלת בעצמה."

מה הקשר?

לפעמים אנחנו לא מבינים את הקשר בין דברים.

הראש שלנו לא מצליח להבין דברים שאנחנו זקוקים להם מבחינה רגשית. "מה הקשר?" עולה השאלה מבפנים. וההבנה ההגיונית לא תמיד זמינה לנו ולכן אנחנו לרוב פשוט עוברים הלאה בחיים בלי לתת את הדעת. בלי לתת את העדת על חוויות שאנחנו עוברים רגשית בתוכנו.

"הוא נפרד מימני דרך האס אם אס אחרי שאנחנו יוצאים כבר חודשיים. אני כועסת. אני רוצה להתקשר אליו, אני רוצה לדבר איתו ואני רוצה ממש לבכות".

אבל ה"כבוד" לא מרשה לי. "לא! הוא מספיק שפל להיפרד בהודעה. את לא מתקשרת ולא מבטאת את הרגשות האמיתיים שלך". אני שומעת קול פנימי בראש שלי.

הרגשות מתאספים, נערמים ומתווספים וכך נהיה לנו עומס רגשי. ככל שהעומס הרגשי מתעצם אנחנו הופכים להיות יותר כהים ושמים לב לזה פחות. אנחנו פחות ופחות ערים לכך שיש לנו דברים על הלב שעוצרים אותנו מלהתבטא באופן חופשי. נדמה לנו שאם אנחנו בוכים חופשי בסרטים עצובים, זה אומר שהרגשות שלנו חופשיים ואנחנו יודעים להתבטא ואין לנו שום בעייה. אבל זה לא תמיד מדויק. לפעמים הראש מרשה לנו לבכות בסרט אבל לא ירשה לנו לבכות את הכאב האישי שלנו באופן ישיר. הוא לא רוצה להרגיש מושפל, חלש, חסר אונים הוא גם לא רוצה להיות מנוצל לרעה. "שלא ינצלו אותנו בחולשתנו". יהיה הקול הפנימי.

הראש צריך להבין שלהתבטא בחופשיות אומר להיות בעוצמה הכי גדולה שקיימת. מי שחופשי, לא פוחד. מי שחופשי הוא חופשי ויש לו הכל. הוא מבקש עזרה, הוא נותן, הוא עושה והוא נהנה במאה אחוזים.

אם לא היינו עירניים מספיק נוצר לנו לפעמים פקק בבטן או בגרון, אז צריך לפתוח אותו. מכירים את התחושה שמשהו תקוע לנו בגרון? שכואבת לנו הבטן לפני שאנחנו רוצים להגיד משהו או בגלל שאנחנו לא אומרים?

רק אחרי שהוא יפתח, הפקק הזה, ההבנה ההגיונית תהיה זמינה. הבעייה לעתים היא שהראש לא מוכן לפתוח וכך ההבנה לא זמינה ואנחנו במבוי סתום. אחת הטכניקות ששווה להשתמש בהן היא הנשימה המעגלית- ריברסינג. זו טכניקה שבנשימה, בדרך מאוד מסויימת שהיתה טבעית לנו כשהיינו ילדים, אנחנו פותחים את הסכר של הרגשות. זו משימה לא פשוטה לראש אבל כשהוא מצליח, איזה שחרור זה. מדהים. כל כך הרבה אסימונים נופלים, כל כך הרבה תובנות, כל כך הרבה רגשות זורמים וזה הקשר. זה הקשר בין מה שקרה לבין מה שקורה ומה שיקרה.

הקשר זה היכולת שלנו לבטא את הרגשות האמיתיים שלנו באופן זורם בלי להתבייש ובלי לפחד. לא להאשים אף אחד אלא רק לשתף במה שעובר עלינו.

צריך להבין את כל הצדדים בתוכנו: בדרך כלל כשקורה לנו משהו, הראש עובר מייד הלאה. הוא מסיק מסקנות וממשיך. מבחינה רגשית אולי אנחנו קצת יותר איטיים. צריכים זמן לעיכול. זמן לבטא. מקום לבטא. ואת זה ההגיון שלנו צריך להבין. הקצב של הרגשות שונה מהקצב של המחשבות.

הכי טוב זה יחד. שהמחשבות ירוצו להן ויטיילו בעולם המסקנות ובעולם ההבנות ותמיד יתנו מקום וזמן לרגשות לצוף ולזרום החוצה בחופשיות. כך נמנע התפרצויות. כך נמנע הימנעויות. כך נפסיק לרצות אחרים. כך נאפשר חופש. חופש להתבטא. חופש להיות. בלי לפחד מימה שיחשבו עלינו. החופש הזה כל כך משמח מבפנים. החופש הזה הוא החופש לקום ולחייך כל בוקר ולא משנה מה הנסיבות. כי בכל מקרה יש לי חופש. בכל מקרה, אני יודעת על עצמי שאסתדר עם הכל. מבחינה הגיונית אם אני בוכה מכל דבר, מתרגשת מכל מה שקורה אז אני אולי חלשה מידי וקשה לי להתמודד עם החיים אבל אני חושבת שההיפך הוא הנכון. אם אני מבטאת את מה שמרגיש לי בכל רגע, זה הופך להיות מתון וכיוון שאני "מתרוקנת" בכל רגע מהרגשות אז אני כל הזמן קלילה.

הכל במידה. זו נקודה חשובה מאוד מבחינה הגיונית ומבחינה רגשית.

הכל במידה אומר שאנחנו שומרים על מיקוד ונמצאים במקום טוב באמצע. לא דרמות מכל דבר. ולא משדרים ללא הפסקה מה מרגישים בכל רגע נתון. בבודהיזם מעודדים אותנו להגיד רק דבר אחד מתוך עשרה דברים שאנחנו רוצים להגיד. אז אולי לא רק עשירית לבטא, אבל בהחלט לשים לב מה המידה הנכונה עבורנו ועבור מי שנמצא מולנו. לשים לב שאנחנו משתפים מהלב ולא מאשימים או עושים מניפולציה.

יש פה עבודה של שיתוף פעולה בין ההגיון לבין הרגש. יש פה מקום עצום למי שאנחנו בפנים. לשקט הזה שיש בו ידיעה.

הדרך להגיע לזה היא על ידי הסברים הגיוניים, לימודי איזון התודעה, על ידי מדיטציות ועל ידי ריברסינג. 

פשוט זה כל הקסם

יהודית גליק

איתך כל הדרך לשקט הפנימי שלך 


*


יהודית גליק וקטי אורן ינחו את סדנת "לחזור הביתה" - סדנת ריברסינג זן ומדיטציה ב"דהרמה" - מרכז זן ברמת הגולן. 1-2.11.2013
לפרטים נוספים: "לחזור הביתה"

ימים אלו של סופשנה הם ימים שאפשר לנצל להתבוננות.

בחוג המדיטציה הקבוע שלי בתל אביב קיימתי במפגש האחרון פעילות של גילוי האני.

בזוגות כל אחד שואל את השני מי הוא? והשני עונה את כל התשובות שעולות בראשו.

בפעמים הראשונות שהשתתפתי בפעילות כזו הייתי קצת נבוכה. אני זוכרת שכמעט התפוצצתי מצחוק. זו שאלה כל כך עוצמתית וכל כך מעמיקה ויחד עם זאת היא מביכה כי איך יכול להיות שהסתובבתי בעולם כל כך הרבה שנים (הייתי בת כמעט 30) בלי לדעת מי אני?

חשבון הנפש של התקופה הזאת בשנה יכולה להיות מכוונת לשאלה הזאת. מי הוא אותו אני שמתנהג לפעמים לא כל כך כמו שהייתי רוצה? מי הוא אותו אני שלא מאושר?

זו השאלה המרכזית שרציתי לתת עליה תשובה.

איך זה שאני לומדת, אני יושבת למדיטציה, אני באמת רוצה להפחית את הכעס שלי ולהגביר את האהבה והקבלה שלי ואני לא מצליחה. אני שרגילה להצליח בכל משימה ששמתי לעצמי אי פעם. וזה לא שחייתי בסבל נוראי. רק דברים קטנים הציקו לי. החיים סך הכל היו בסדר. היו לי חברים. היתה לי אהבה. היתה לי תעסוקה. אבל לא הייתי מרוצה במאה אחוז. רציתי להחליף עבודה. רציתי יותר חברים.

כשרציתי ללמוד- למדתי. רציתי מקום עבודה מסויים- קיבלתי. כל זה ועודני לא שקטה?

אז מה יביא לי את השקט הזה או את האושר?

כשלמדתי בודהיזם והינדואיזם באוניברסיטה לא הבנתי כלום. אני חושבת שהיה לי הציון הכי נמוך בכיתה. שנים אחר כך הגעתי ללמוד את הבודהיזם מהמקור. לא מהבודהה אבל ממורי זן במרכזי זן בקוריאה ויפן וממורי בודהיזם ממסורות אחרות בתאילנד והודו. פתאום הכל היה לי בהיר. 

הזן מאסטר דה בונג אמר לנו בשעת ההדרכה השבועית לשאול את עצמנו במדיטציה – מי אני?

במהלך 10 השעות היומיות של המדיטציה זה מה שעשיתי.
שאלתי - מי אני?

ועכשיו שאנחנו בימים האלו של תחילת שנה, עוד מעט נכנסים  לימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור אני חושבת שזו שאלה מדהימה לעבוד איתה. להתפתח איתה ולהעמיק בה.

כי השאלה הזו יכולה להוביל להחלטה שלכם לדרך החיים שלכם. לבחור איך הייתם רוצים לחיות את החיים שלכם. האם הייתם רוצים לסבול? האם הייתם רוצים ליהנות? איך הייתם רוצים לבלות את שארית ימיכם פה על כדור הארץ?

קורים לנו המון דברים יום יום על כדור הארץ. השאלה היא איך אנחנו רוצים לקבל את מה שקורה לנו ומה לעשות עם זה.

דברים עצובים גורמים לנו פעמים רבות לרצות למות או לרצות להתחלף עם מי שאבד לנו. זה מובן וזה אפילו יכול להיות הגיוני לא לרצות לכאוב כאן אבל את מה שקרה כבר אי אפשר לשנות. הבחירה שלנו היא מתוך השאלה- מי אני? לחיות בדרך כלשהיא.

אחת התחנות בדרך לתשובה לשאלה – מי אני? עוברת דרך מי אני לא. כשיושבים למדיטציה 10 שעות ביום, הגוף דואב וכואב. הגב כבר בקושי מחזיק מעמד. הרגליים כבר מתקשות להתקפל לחצי לוטוס ולפעמים היה לי חשק להישאר במיטה, אם אפשר לקרוא לשמיכה על הריצפה מיטה, ולא ללכת לאולם המדיטציה. אבל אז עלתה השאלה- מי אני? כל עוד אין לי תשובה וכל עוד לא ברור, אני קמתי והלכתי למדיטציה. אני לא הגוף שלי.

בתאילנד לא בדקו הנזירים אם הגעתי למדיטציה או לא. לפעמים ישבתי לבד באולם המדיטציה. יש אולם נפרד לגברים ולנשים. ישבתי לי מול פסל הבודהה. בעצם ישבתי מול עצמי. שאלתי את השאלה- מי אני? ולפעמים היו מחשבות. לפעמים היה שקט. בכל מקרה, היה בי האתגר ובערה בי המוטיבציה למצוא תשובה. להגיע לחופש שבשבילו יצאתי למסע שלי. להגיע לחופש מהסבל. חופש מהחיפוש. חופש.

אז חשבון הנפש הוא זמן נפלא לשאלה. אל תחכו לתשובה. רק תשאלו.

כשאנחנו שואלים אנחנו לפחות לא ידענים ולא צדקנים. וזה משאיר הרבה מרחב לדברים נפלאים לקרות ולהבנות חדשות להיכנס לתוך חיינו.

*

שלכם בחיבוק גדול אל השקט פנימי שלכם,

יהודית,

תלמידת זן, מנחת מדיטציה ומטפלת טרילותרפייה.
מנהלת את מרכז דהרמה - מרכז זן ברמת הגולן.