אני רוצה להרחיב על נושא שאני מרגישה שיש המון אי-הבנה לגביו,
מדובר בטעות תפיסתית נפוצה אצל המחפש הרוחני והיא לרצות להשמיד או להיפטר מה-"אגו". 

למה שאנו קוראים "דעת", "מיינד", או "אגו" - למעשה אין קיום בפני עצמו. 
האגו הוא עצם ההתייחסות שלנו לעצמנו כ"מישהו", כיישות נפרדת ועצמאית. 
האגו הוא פעולת ההזדהות שלנו עם האישיות. 
כאשר אנו, כהכרה, מתחילים לזהות ולראות את מחשבות ה"אני" כסיפור, 
כמחשבה בלבד, עצם הראייה עצמה מפרקת את האחיזה, 
את האמונה שלנו בסיפור כאמת. 

למעשה
אין צורך 
ל ע ש ו ת 
דבר עם הסיפור, 
אלא 
ל ר א ו ת 
את הסיפור כפי שהוא - כסיפור בלבד. 

אין צורך להתעורר מהחלום,
אלא לראות את החלום כפי שהוא-
כחלום בלבד.
הראייה עצמה היא המפתח לשחרור. 

אחרי ההארה אנו נושאים איתנו את אותם מאפיינים אישיותיים, 
אך ההזדהות אינה מוגבלת עוד רק לאישיות הקטנה, לדמות המצומצמת, 
אלא מתרחבת וכוללת בתוכה את הזהות המוחלטת שלנו, 
אשר שום מושג "רוחני" לא תקף ותופס לגביה לעולם.

ברגע ההארה נפתח חלל עצום אינסופי 
שלעומתו האישיות יכולה להראות כה קטנה וחסרת חשיבות, 
אך לא כך הדבר! 
האישיות שלנו היא אמצעי הביטוי שלנו -
כ ה כ ר ה 
בעולם, 
הזהות היחסית, הגוף-דעת המסויימים שקיבלנו הם כמו חליפה 
אותה אנו לובשים על מנת שנוכל לתפקד במציאות החומרית.
(מציאות החומר היא אלוהות!),

ורק בזכות הצורה שקיבלנו, נפתח חלון הזדמנויות עבור חסר הצורה להתעורר לעצמו.

ביטול האישיות נובע מחוסר הבנה או חוסר ראייה של הקיום האנושי השלם,
הכולל בתוכו גם את הזהות המוחלטת שלנו וגם את הזהות היחסית כדבר אחד, שלם, ובלתי ניתן להפרדה.

אחרי ההארה הזהות היחסית שלנו לא נעלמת, אלא הופכת שקופה, 
כמו חלון נקי דרכו אור התודעה יכול לזרוח בעולם. 

איננו זקוקים עוד למושגים (גם לא "רוחניים") על מנת להעיד על עצמנו, 
איננו זקוקים "להגדיר" את עצמנו, וגם לא "להאמין" בעצמנו - 
כי אנו כבר עצמנו! ותמיד היינו. קיום אחד. שלם. אלוהי. קיים מעצמו. ללא ספק. ללא מאמץ. ברגע זה ממש.

כאן המיינד קופץ ואומר: "כן אבל אם אני כבר זה ברגע זה, למה זה לא "מרגיש" כך?"

והתשובה היא מכיוון שיש עדיין אמונה שזה צריך להיות אחרת מאיך שזה ברגע זה. את המיינד אפשר לסכם בשתי מילים: "עדיין לא". בכל פעם שמופיע סיפור ה"עדיין לא", לך כהכרה יש הזדמנות לזהות שזה רק סיפור, או להתפתות ולהאמין לו. ברגע שההכרה מאמינה לסיפור, הוא מומחש בגוף (גוף ההמחשה) כתחושה מסוימת.

כל עוד נחפש את עצמנו כחוויה מסוימת, לא נמצא. כי מה שאנו באמת זאת הערות לכל חוויה, ההכרה המכירה בכל חוויה, אשר לעולם תישאר חסרת צורה ולכן בלתי נתפסת.

מחפש האמת נדרש לתהליך מאוד תובעני, לכן הכמיהה צריכה להיות כמו אש בעצמותיו. אנו נדרשים לכנות מוחלטת, לכניעה שלמה, לא בשביל שייצא לנו מזה משהו - אלא רק משום שאנו יודעים בליבנו שזה מה שאמיתי.

אז איך עושים את זה? איך "מתעוררים"? 

מבחינתי, זה יכול לקרות רק דרך שקט. דממה.
העמקת השקט. העמקת ההתבוננות השקטה.

כנות. בחינה כנה של מה באמת נמצא.

העמקת הקשב לתהליכים הפנימיים.

זה לא אומר ללכת לוויפאסנה ולשתוק עשרה ימים,
זו אמנם יכולה להיות חוויה נפלאה, פורצת דרך,
אבל אין בעיה להיות בשקט תוך כדי פעילות יומיומית,

כמו בישול, שטיפת כלים, כביסות.

במהלך דיבור למשל,
אתה יכול להקשיב לדיבור של עצמך ולזהות
שזה בעצם לא אתה המדבר...
הדיבור מופיע בצורה ספונטאנית...
לך עצמך אין קול. אתה זה שמקשיב.
לך עצמך אין צורה. אתה זה שבתוכו מופיעות כל הצורות.
אתה עצמך לא מופיע. אתה זה שער לכל מה שמופיע.
אתה לא נראה. אתה עצם הראייה.

בדיוק כפי שהעין אינה יכולה לראות את עצמה,
כך גם אתה לא יכול לראות או למצוא את עצמך כצורה. 

עבור אדם המזוהה לחלוטין עם המיינד,
זה הפשטות של ללמוד איך להיות לבד,
בשקט,
עם עצמך.
ללמוד להיות החבר הכי טוב של עצמך,
במקום כל הזמן לברוח להתייחסויות חיצוניות,
לרפד את עצמך בחברים וקשרים ופעילויות ואירועים
הגונבים את תשומת ליבך
מהלבד שלך. מהשלמות של עצם קיומך.

כשאתה מעמיק את הלבד שלך,
זה יכול להיות מאוד מפחיד בהתחלה.
המיינד מפרש את השקט כמקום מת,
ריק, שלא קורה בו כלום, משעמם.
עבור המיינד להיות לבד זה להיות בודד.
אבל אם אתה נשאר כאן עוד קצת,
נחשפת בפניך מציאות אחרת לגמרי...
הריקות הופכת למלאות,
החסר לשלמות,
הבדידות לאחדות...

בהתחלה יכולים לעלות דברים קשים,
מחשבות, רגשות, פחדים...
אין מה לפחד מזה,
פשוט להתבונן בהם.

הם מופיעים ונעלמים,

כמו ציפורים בשמיים.

הם ימשיכו להופיע
עד שאתה, כהכרה,
תפסיק להזדהות איתם,
תפסיק להתייחס אליהם
ותזהה את עצמך
כזה שער לכל מה שמופיע,
ההתבוננות עצמה.

זה פשוט. כי מה שאתה כבר נמצא.
ממש כאן. ברגע זה ממש.

כאן המיינד קופץ ואומר: "כן, אבל..."
כי זה נשמע פשוט מדי. 
להיות בשקט זה כל כך לא מרגש...
חיוור, חסר צבע... משעמם...
אז אנחנו רוצים טקסים שמאניים...
הילרים מקסיקניים...
ריטריטים אצל מורים קנדיים...
או תרגולים אוזבקיסטניים...
וטכניקות מסובכות...
וקורסים אינסופיים...
ושיטות מגוונות...
וספרים...
ופסטיבלים...

וזה הכל מטעמים עבור האגו הרוחני
והסחת דעת אחת גדולה
מההכרה בטבעך
המחכה לך
ממש
כאן
כבר נמצא
בפשטות היותך
בדיוק היכן שאתה.

לומינה היא משוררת, אמנית מנדאלות ויוצרת.

מעבירה סדנאות וריטריטים עם בן-זוגה קרטאר בצוקים שבערבה.

לינק לריטריט עם לומינה וקרטאר:

לינק לדף אמן של לומינה בפייסבוק:

ליצירת קשר: לומינה 054-6931604

מה הקשר?

לפעמים אנחנו לא מבינים את הקשר בין דברים.

הראש שלנו לא מצליח להבין דברים שאנחנו זקוקים להם מבחינה רגשית. "מה הקשר?" עולה השאלה מבפנים. וההבנה ההגיונית לא תמיד זמינה לנו ולכן אנחנו לרוב פשוט עוברים הלאה בחיים בלי לתת את הדעת. בלי לתת את העדת על חוויות שאנחנו עוברים רגשית בתוכנו.

"הוא נפרד מימני דרך האס אם אס אחרי שאנחנו יוצאים כבר חודשיים. אני כועסת. אני רוצה להתקשר אליו, אני רוצה לדבר איתו ואני רוצה ממש לבכות".

אבל ה"כבוד" לא מרשה לי. "לא! הוא מספיק שפל להיפרד בהודעה. את לא מתקשרת ולא מבטאת את הרגשות האמיתיים שלך". אני שומעת קול פנימי בראש שלי.

הרגשות מתאספים, נערמים ומתווספים וכך נהיה לנו עומס רגשי. ככל שהעומס הרגשי מתעצם אנחנו הופכים להיות יותר כהים ושמים לב לזה פחות. אנחנו פחות ופחות ערים לכך שיש לנו דברים על הלב שעוצרים אותנו מלהתבטא באופן חופשי. נדמה לנו שאם אנחנו בוכים חופשי בסרטים עצובים, זה אומר שהרגשות שלנו חופשיים ואנחנו יודעים להתבטא ואין לנו שום בעייה. אבל זה לא תמיד מדויק. לפעמים הראש מרשה לנו לבכות בסרט אבל לא ירשה לנו לבכות את הכאב האישי שלנו באופן ישיר. הוא לא רוצה להרגיש מושפל, חלש, חסר אונים הוא גם לא רוצה להיות מנוצל לרעה. "שלא ינצלו אותנו בחולשתנו". יהיה הקול הפנימי.

הראש צריך להבין שלהתבטא בחופשיות אומר להיות בעוצמה הכי גדולה שקיימת. מי שחופשי, לא פוחד. מי שחופשי הוא חופשי ויש לו הכל. הוא מבקש עזרה, הוא נותן, הוא עושה והוא נהנה במאה אחוזים.

אם לא היינו עירניים מספיק נוצר לנו לפעמים פקק בבטן או בגרון, אז צריך לפתוח אותו. מכירים את התחושה שמשהו תקוע לנו בגרון? שכואבת לנו הבטן לפני שאנחנו רוצים להגיד משהו או בגלל שאנחנו לא אומרים?

רק אחרי שהוא יפתח, הפקק הזה, ההבנה ההגיונית תהיה זמינה. הבעייה לעתים היא שהראש לא מוכן לפתוח וכך ההבנה לא זמינה ואנחנו במבוי סתום. אחת הטכניקות ששווה להשתמש בהן היא הנשימה המעגלית- ריברסינג. זו טכניקה שבנשימה, בדרך מאוד מסויימת שהיתה טבעית לנו כשהיינו ילדים, אנחנו פותחים את הסכר של הרגשות. זו משימה לא פשוטה לראש אבל כשהוא מצליח, איזה שחרור זה. מדהים. כל כך הרבה אסימונים נופלים, כל כך הרבה תובנות, כל כך הרבה רגשות זורמים וזה הקשר. זה הקשר בין מה שקרה לבין מה שקורה ומה שיקרה.

הקשר זה היכולת שלנו לבטא את הרגשות האמיתיים שלנו באופן זורם בלי להתבייש ובלי לפחד. לא להאשים אף אחד אלא רק לשתף במה שעובר עלינו.

צריך להבין את כל הצדדים בתוכנו: בדרך כלל כשקורה לנו משהו, הראש עובר מייד הלאה. הוא מסיק מסקנות וממשיך. מבחינה רגשית אולי אנחנו קצת יותר איטיים. צריכים זמן לעיכול. זמן לבטא. מקום לבטא. ואת זה ההגיון שלנו צריך להבין. הקצב של הרגשות שונה מהקצב של המחשבות.

הכי טוב זה יחד. שהמחשבות ירוצו להן ויטיילו בעולם המסקנות ובעולם ההבנות ותמיד יתנו מקום וזמן לרגשות לצוף ולזרום החוצה בחופשיות. כך נמנע התפרצויות. כך נמנע הימנעויות. כך נפסיק לרצות אחרים. כך נאפשר חופש. חופש להתבטא. חופש להיות. בלי לפחד מימה שיחשבו עלינו. החופש הזה כל כך משמח מבפנים. החופש הזה הוא החופש לקום ולחייך כל בוקר ולא משנה מה הנסיבות. כי בכל מקרה יש לי חופש. בכל מקרה, אני יודעת על עצמי שאסתדר עם הכל. מבחינה הגיונית אם אני בוכה מכל דבר, מתרגשת מכל מה שקורה אז אני אולי חלשה מידי וקשה לי להתמודד עם החיים אבל אני חושבת שההיפך הוא הנכון. אם אני מבטאת את מה שמרגיש לי בכל רגע, זה הופך להיות מתון וכיוון שאני "מתרוקנת" בכל רגע מהרגשות אז אני כל הזמן קלילה.

הכל במידה. זו נקודה חשובה מאוד מבחינה הגיונית ומבחינה רגשית.

הכל במידה אומר שאנחנו שומרים על מיקוד ונמצאים במקום טוב באמצע. לא דרמות מכל דבר. ולא משדרים ללא הפסקה מה מרגישים בכל רגע נתון. בבודהיזם מעודדים אותנו להגיד רק דבר אחד מתוך עשרה דברים שאנחנו רוצים להגיד. אז אולי לא רק עשירית לבטא, אבל בהחלט לשים לב מה המידה הנכונה עבורנו ועבור מי שנמצא מולנו. לשים לב שאנחנו משתפים מהלב ולא מאשימים או עושים מניפולציה.

יש פה עבודה של שיתוף פעולה בין ההגיון לבין הרגש. יש פה מקום עצום למי שאנחנו בפנים. לשקט הזה שיש בו ידיעה.

הדרך להגיע לזה היא על ידי הסברים הגיוניים, לימודי איזון התודעה, על ידי מדיטציות ועל ידי ריברסינג. 

פשוט זה כל הקסם

יהודית גליק

איתך כל הדרך לשקט הפנימי שלך 


*


יהודית גליק וקטי אורן ינחו את סדנת "לחזור הביתה" - סדנת ריברסינג זן ומדיטציה ב"דהרמה" - מרכז זן ברמת הגולן. 1-2.11.2013
לפרטים נוספים: "לחזור הביתה"

ימים אלו של סופשנה הם ימים שאפשר לנצל להתבוננות.

בחוג המדיטציה הקבוע שלי בתל אביב קיימתי במפגש האחרון פעילות של גילוי האני.

בזוגות כל אחד שואל את השני מי הוא? והשני עונה את כל התשובות שעולות בראשו.

בפעמים הראשונות שהשתתפתי בפעילות כזו הייתי קצת נבוכה. אני זוכרת שכמעט התפוצצתי מצחוק. זו שאלה כל כך עוצמתית וכל כך מעמיקה ויחד עם זאת היא מביכה כי איך יכול להיות שהסתובבתי בעולם כל כך הרבה שנים (הייתי בת כמעט 30) בלי לדעת מי אני?

חשבון הנפש של התקופה הזאת בשנה יכולה להיות מכוונת לשאלה הזאת. מי הוא אותו אני שמתנהג לפעמים לא כל כך כמו שהייתי רוצה? מי הוא אותו אני שלא מאושר?

זו השאלה המרכזית שרציתי לתת עליה תשובה.

איך זה שאני לומדת, אני יושבת למדיטציה, אני באמת רוצה להפחית את הכעס שלי ולהגביר את האהבה והקבלה שלי ואני לא מצליחה. אני שרגילה להצליח בכל משימה ששמתי לעצמי אי פעם. וזה לא שחייתי בסבל נוראי. רק דברים קטנים הציקו לי. החיים סך הכל היו בסדר. היו לי חברים. היתה לי אהבה. היתה לי תעסוקה. אבל לא הייתי מרוצה במאה אחוז. רציתי להחליף עבודה. רציתי יותר חברים.

כשרציתי ללמוד- למדתי. רציתי מקום עבודה מסויים- קיבלתי. כל זה ועודני לא שקטה?

אז מה יביא לי את השקט הזה או את האושר?

כשלמדתי בודהיזם והינדואיזם באוניברסיטה לא הבנתי כלום. אני חושבת שהיה לי הציון הכי נמוך בכיתה. שנים אחר כך הגעתי ללמוד את הבודהיזם מהמקור. לא מהבודהה אבל ממורי זן במרכזי זן בקוריאה ויפן וממורי בודהיזם ממסורות אחרות בתאילנד והודו. פתאום הכל היה לי בהיר. 

הזן מאסטר דה בונג אמר לנו בשעת ההדרכה השבועית לשאול את עצמנו במדיטציה – מי אני?

במהלך 10 השעות היומיות של המדיטציה זה מה שעשיתי.
שאלתי - מי אני?

ועכשיו שאנחנו בימים האלו של תחילת שנה, עוד מעט נכנסים  לימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור אני חושבת שזו שאלה מדהימה לעבוד איתה. להתפתח איתה ולהעמיק בה.

כי השאלה הזו יכולה להוביל להחלטה שלכם לדרך החיים שלכם. לבחור איך הייתם רוצים לחיות את החיים שלכם. האם הייתם רוצים לסבול? האם הייתם רוצים ליהנות? איך הייתם רוצים לבלות את שארית ימיכם פה על כדור הארץ?

קורים לנו המון דברים יום יום על כדור הארץ. השאלה היא איך אנחנו רוצים לקבל את מה שקורה לנו ומה לעשות עם זה.

דברים עצובים גורמים לנו פעמים רבות לרצות למות או לרצות להתחלף עם מי שאבד לנו. זה מובן וזה אפילו יכול להיות הגיוני לא לרצות לכאוב כאן אבל את מה שקרה כבר אי אפשר לשנות. הבחירה שלנו היא מתוך השאלה- מי אני? לחיות בדרך כלשהיא.

אחת התחנות בדרך לתשובה לשאלה – מי אני? עוברת דרך מי אני לא. כשיושבים למדיטציה 10 שעות ביום, הגוף דואב וכואב. הגב כבר בקושי מחזיק מעמד. הרגליים כבר מתקשות להתקפל לחצי לוטוס ולפעמים היה לי חשק להישאר במיטה, אם אפשר לקרוא לשמיכה על הריצפה מיטה, ולא ללכת לאולם המדיטציה. אבל אז עלתה השאלה- מי אני? כל עוד אין לי תשובה וכל עוד לא ברור, אני קמתי והלכתי למדיטציה. אני לא הגוף שלי.

בתאילנד לא בדקו הנזירים אם הגעתי למדיטציה או לא. לפעמים ישבתי לבד באולם המדיטציה. יש אולם נפרד לגברים ולנשים. ישבתי לי מול פסל הבודהה. בעצם ישבתי מול עצמי. שאלתי את השאלה- מי אני? ולפעמים היו מחשבות. לפעמים היה שקט. בכל מקרה, היה בי האתגר ובערה בי המוטיבציה למצוא תשובה. להגיע לחופש שבשבילו יצאתי למסע שלי. להגיע לחופש מהסבל. חופש מהחיפוש. חופש.

אז חשבון הנפש הוא זמן נפלא לשאלה. אל תחכו לתשובה. רק תשאלו.

כשאנחנו שואלים אנחנו לפחות לא ידענים ולא צדקנים. וזה משאיר הרבה מרחב לדברים נפלאים לקרות ולהבנות חדשות להיכנס לתוך חיינו.

*

שלכם בחיבוק גדול אל השקט פנימי שלכם,

יהודית,

תלמידת זן, מנחת מדיטציה ומטפלת טרילותרפייה.
מנהלת את מרכז דהרמה - מרכז זן ברמת הגולן.

במנזר לפני שנים רבות היה נזיר שהגיע להארה. כיוון שכל התפקידים במנזר היו מאוישים כבר, הוא החליט לעזוב. בקצה הכפר מצא גברת נחמדה, נישא לה ויחד עבדו במפעל נעליים קטן שהקימו.

יום אחד הלך לעולמו המורה במנזר והנזירים לא ידעו מה לעשות. אחד הנזירים נזכר בנזיר שהגיע לפני שנים להארה והוחלט פה אחד ללכת להביא אותו חזרה למנזר ולהיות להם למורה. משלחת הנזירים הגיעו אל הנזיר בכפר וסיפרו לו את מבוקשם. ענה להם: "אתם לא רואים שאני נשוי? יש לי אישה, מפעל. אני לא חוזר איתכם למנזר" ושלח אותם לדרכם.

הנזירים המאוכזבים הגיעו חזרה לביתם אבל אחרי כמה ימים אחד מהם גמר אומר להחזיר את הנזיר בכוח. באישון לילה חטף אותו מביתו והביא אותו למנזר.

הנזיר הכפרי החל ללמד את הנזירים והסדר חזר על כנו במנזר הותיק.

חודש לאחר מכן לא התאפק אחד הנזירים ושאל את המורה החדש: "תגיד, אתה לא מתגעגע לאישה שלך?"

"אישה, איזו אישה?" ענה המורה.

*

רוחניות זה החיבור לכאן ועכשיו. אמנם הסיפור מראה את הקיצוניות של הכאן ועכשיו אבל המסר ברור.

הלימוד של הזן הוא להיות כאן ועכשיו מסיבה פשוטה- רק כאן ועכשיו אפשר באמת להשפיע. לעשות. לשנות דברים. הזן הוא על עשייה. לא על אמונה או אי אמונה באל. לא על מטרות לעתיד וגם לא על תקיעות בעבר. זה לא אומר שלאנשי הזן אין תכניות זה רק אומר שהם לא תקועים בהן.

אנשי הזן זורמים. החינוך של הזן מוביל אותנו לביטחון עצמי. לעצמאות. אנחנו אוהבים אנשים בטוחים. זה משרה עלינו ביטחון. זה מלמד אותנו לבטוח בעצמנו.

מורי הזן שפגשתי בעולם לא ממש אמרו לנו, התלמידים, מה לעשות, איך לנהוג ובמה להאמין. הם ענו על שאלות. הם סיפרו סיפורי זן. ושיתפו על החיים שלהם ועל התובנות שלהם. ובמפגשים האישיים הם שאלו אותנו שאלות קואן. שאלות הקואן הובילו אותנו לתת תשובות של כאן ועכשיו ממקום של אמצע. לא מהראש ולא מהרגש ובטח לא מחוויות העבר שלנו. התשובות היו צריכות להיות רעננות. מתוך עכשוויות. וחשוב שייאמרו עם ביטחון.

רוחניות כמו שאני רואה אותה מימה שלמדתי בדרך הזן היא כאן ועכשיו. אני לוקחת בחשבון את העבר שלי. זה חלק מימה שעיצב את המסע שלי. יש לי שאיפות, חזון ותכנית איך להתקדם לעברו ואני מקפידה להיות כמה שיותר כאן ועכשיו. ליזום. להגיב מתוך מה שיש עכשיו ולא דיעות קדומות או תקיעות באגו.

שתי רגליים על הקרקע. לדעת מתי לעבוד. מתי לנוח. ולתת שירות לאחרים כל הזמן. זו השורה התחתונה של דרך הזן עבורי.

כדי שיהיה קל להגיע לזה. אני בחרתי בכלי המדיטציה. בתרגול המדיטציה אני מאמנת את המיינד שלי למשמעת לי. המיינד שלי שמעדיף להיות תקוע בעבר ולהצדיק את הטעויות של העבר כדי שלא נקרא להם טעויות. המיינד הזה כדאי שיהיה ממושמע לי וילמד שמותר לטעות ושלהודות על טעות היא עוצמה ולא חולשה. המיינד שנודד לעתיד וחי באשליות. המיינד הזה עדיף שיחזור לכאן ועכשיו ויעשה משהו כדי שהעתיד יהיה מדוייק על פי התכנית שלו. ולכן אני במדיטציה מחזירה את המיינד לכאן ועכשיו. אני קובעת עבור המיינד היכן להיות. ואני מאמנת אותו שכאן ועכשיו זה המקום. גם המחשבות יהיו כאן ועכשיו. אני זו שחושבת וזה קורה עכשיו. אני לא נותנת למיינד לקחת אותי לזמן אחר.

אני כאן. ועכשיו.

*

יהודית גליק - מנחת מדיטציה, מעבירה טיפולי טרילותרפיה ותלמידת זן.
מנהלת את "דהרמה" - מרכז זן והתפתחות התודעה ברמת הגולן.