הקטע הבא נכתב על מנת להפיג מעט את ההילה הנינוחה\טבעית שיש למקצוע שלנו וכן גם על מנת לקטר על התפיסה הרווחת שיוגה וכסף כמו שמן ומים הם... לא מתערבבים...
מילים מילים ואת משמעותן...
זוכרים איך שכשהיינו ילדים היינו שומעים את המבוגרים מדברים בניהם ואנו הקטנים היינו מנסים נואשות להבין את פשר המילים המסובכות? כשכבר התחלנו לקלוט משהו אז הם עברו לאנגלית...
בהיותי ילדה קטנה היו כמה מילים שכאלו אשר נזרקו לחלל ונותרו להן במשך שנים רבות עטופות ניחוח מסתורי ואסור... מילים כמו רווקה, גרושה, לסבית או הומו הוסיפו לחיינו כילדים עניין רב, ניחושים, תהיות וסקרנות אינסופית. שלא לדבר על קללות מעניינות ששמעתי בשכונה וחזרתי איתן הביתה...
דוגמא למילה אשר זמן רב החשבתי אותה למילת גנאי היתה "לבורנטית".
לאמא שלי היתה חברה בשם שושי ותמיד שלא בנוכחותה אמא שלי קראה לה "שושי הלבורנטית" אני לתומי חשבתי שזו עוד קללה רק בשפה גבוהה ותמיד הרגשתי לא נעים ליד הבן של שושי אשר למד איתי בכיתה, בכל זאת הוא בן של לבורנטית... שנים עד שהבנתי לבד כי לבורנטית זו ההיא שעובדת במעבדה של הבית ספר. נו, ההיא עם החלוק הלבן...
מילה נוספת אשר קיבלה דווקא הילה חיובית ונצרבה בתודעת הילדה שלי כמשהו נוצץ, אחר ונחשק היא "עצמאי".
נולדתי למעמד פועלים אמתי, עם אבא שיוצא למפעל הפלסטיק ב 6:00 בבוקר, עובד ברעש אטומי, נושם אסבסט, רוכן על שולחן העבודה וכעבור 20 שנים נזרק משם עם בעיות גב, שמיעה ומה לא... (אמא שלי היתה אחות, גם עבודה פיזית קשה ולא מוערכת).
המילה עצמאי היתה אצלנו בבית קשורה קשר הדוק עם כסף, יוקרה, מעמד גבוה וחופשות בחו"ל. לעצמאי יש תמיד מזומנים בארנק, הוא היה "חי כמו מלך" כי אין לו משכנתא (עוד מילה תמוהה) הרי שאת הבית הוא קנה במזומן...
כילדה לא הבנתי לעומק מה זה אומר ה"עצמאי" הזה. רק לקראת גיל חמש עשרה הבנתי כי יש שכירים כמו הוריי ויש עצמאים. יש כאלו שעובדים במפעל ויש כאלו שהמפעל שלהם. אני זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה והיחידה שכף רגלי דרכה בביתו של "בעל הבית" של אבא שלי. לראשונה הבנתי בכל הרבדים של הווייתי מה זה כסף. אני זוכרת היטב את הרעד והצמרמרים בגוף כשפתחתי את שער הברזל של הבית הפרטי, צעדתי על האריחים הגדולים מוקפת צמחייה עשירה ורחש של פכפוך מים (על זה אני לא חותמת... אולי זו תוספת שלי רק כי זה ממש מתאים פה...) עד שהגעתי לדלת עץ ע נ ק י ת. למה הגעתי לשם אני לא ממש זוכרת, אבל את המפגש הראשון עם סממני הכסף אני זוכרת היטב...
להיות בעלת הבית.
עשרים שנים עברו מאז והנה אני עצמאית. "המפעל" הוא שלי.
אני מגיעה ל"מפעל" שלי פעמיים בשבוע לימים מרוכזים ואינטנסיביים.
אני מוצאת כי מספיק ללקוחות שלי רק להגיע לחלל שיצרתי, לפרוש מזרון, להוריד את הגוף לרצפה וכבר השרירים נרפים, התודעה נרגעת והגוף נושם במקצב אחר.
ב"מפעל" שלי עובדים 18 מורים שאני מוקירה ואוהבת. אני מנסה לתת להם תנאים טובים יותר מאלו שהיו לאבא שלי... במקום אסבסט הם נושמים קטורת. במקום לרכון על שולחן העבודה הם רוכנים ל"כלב מביט מטה" ובמקום רעש מכונות יש להם מוסיקה הודית...
אז אני עצמאית כבר שניים עשר שנים ובכל זאת:
החופשות שלי הן לא חופשות מפנקות בחו"ל אלא כאלו בארץ עם שילוב של עבודה.
הבית במושב צנוע וקטן, אין אריחים משיש ואין פכפוך של מים... יש הרבה חובזות וטרמפולינה. אוכלים וקופצים.
עיקר העיסוק במקצוע הזה התעסקות זה אנשים, רגשות, מצבים, בריאות, שמחה, אושר, שביעות רצון ועוד כשאלו דורשת תשובת לב תמידית, נוכחות והקשבה. לא תמיד אני מצליחה בזה. מודה ומתוודה.
ישנם גם מצבים של אי נעימויות הנוצרים כאשר משהו במשחק נפרם: ישנה ציפייה סמויה אך נוהמת מתחת לפני השטח מורה ליוגה תמיד במוד הנכון, המרגיע, המלטף והמכיל. שהטונים יישארו שקטים, שהאורות יישארו עמומים ושהמרחב כולו יהיה ההיפך המוחלט של החוץ הסואן והרועש. נדיר שהסט יהיה מבולגן, רועש ומלחיץ. אנחנו, המורים ליוגה, אכן מספקים את הסחורה ומהווים מפלט/מקלט מהיומיומיות הנושכת.
אבל זה קורה לנו הרבה: הבועה מתפוצצת כשמגיעים לדבר על חומר. חומר אשר יעזור לשני הצדדים לקיים את המציאות העוטפת הזו.
אני לעולם (אבל לעולם!) לא אשכח את התלמיד אשר התבקש להסדיר חוב ואמר לי בזו הלשון ועם זה הטון: "אם את מתייחסת אליי כמו עסק גם אני אתייחס אלייך כמו עסק" מוזר, האם הוא חשב לו לתומו שאני מפעילה מוסד צדקה במרכז תל אביב?
אכן זה כואב לקום מתנוחת גופה ולדבר על כסף...
עזרו למורה ליוגה למצוא מה חסר בתמונה?
אבל שוב זה קורה:
מגיע תלמיד חדש לשיעור, מציג עצמו, מספר קצת על עצמו ויוגה, איפה כואב, מתי תרגל לאחרונה, אצל מי... ואז בשיעור אנו נותנים לו מעט יותר תשומת לב, בכל זאת תלמיד חדש... מתקנים, שואלים, מניחים יד, מביטים יותר, מנסים לזהות הבעות פנים: העווית הזו זה חיוך או סבל?
בתום השיעור הוא מתעורר לו בנחת מתנוחת הגופה, מבטו מעורפל וגופו נינוח ורפוי. הוא מארגן יפה את הציוד במקום, מספר לנו כמה נהדר היה ויאללה ביי.
זוכרים את "הציור השבועי לילד"? עזרו למורה החביב למצוא את הפרט החסר בתמונה האידילית הזו...
אהההה כן.... כסף.
הרי לא יעלה על הדעת כי אותו בחור יושב במסעדה, אוכל, מסיים, מחמיא או שלא מחמיא לשף על התבשיל הטעים, מחייך למלצרית והולך לו לדרכו.
אז אני שואלת על מה ולמה זכינו אנו, מורים ליוגה, ואולי לא רק אנחנו, ליחס המיוחד הזה. ואיך זה שעדיין ישנם אנשים אשר חושבים שאנו המורים למדנו שנים כה רבות כדי להעביר לעולם את הידע, הזמן, תשומת הלב ולו רק כדי לזכות בכמה נקודות זכות בגלגול הזה או בשיטת כרטיסי האשראי: לצבור את הנקודות ולממש אותן בגלגול הבא...
ישנה איזו תפיסה כי האנרגיה של שיעור יוגה היא "נקייה" "טהורה" ואולי אף "גבוהה" בעוד שכסף מרגיש לנו "חומרי", "ארצי" ואולי אף "מלוכלך"??... בכוונה הכל במרכאות משום שאלו רק תפיסות שלנו את האובייקטים הללו: יוגה מול כסף. משהו מהתפיסה הזו גם קצת דבק בי. האי נעימות הזו לשבת במשרד ולסגור קופה (לספור שטרות...) ואז פתאום תלמיד נכנס... תחושת אי נוחות עם הסיטואציה וכן גם יש משהו מטעה בתמונה הזו. היא כל כך שונה ממראה המורה המודט (עושה מדיטציה) כך שהיא תיצרב לנו בתודעה יותר מעשרות שעות של ויפאסנה שאותו מורה ישב ושתק אותן.
האמת, לא הייתי רוצה לספור כסף, מעדיפה לספור נשימות, אבל החיים נושפים חזק יותר על העורף העדין שלא היה רגיל אז למדתי זאת על בשרי, צריך לדעת לספור גם וגם...
שו שפע?!
שנים אני מזמינה שפע לחיי. ממש כך, במילה הניו אייג'ית הזו: ש פ ע.
והשפע בא. בגדול. שפע בריאות. שפע אהבה. שפע עניין בעבודה. שפע תלמידים ושפע של איכות חיים.
רק מה התפספס?
שכסף צריך להזמין במשלוח מיוחד, כסף לא אוהב שקוראים לו "שפע" או "אור ואהבה"... כסף רוצה שיכנו אותו בשמו. בסדר, גם "פרנסה" תספק אותו. אז הוספתי לתפילת הבוקר/ערב שלי גם את המילה האסורה והמפורשת. כ ס ף. רוצים לדעת אם זה עובד? תלוי אם זה חודש של מע"מ... עוד מילה של גדולים שבלית ברירה כל מי שעצמאי צריך להתחשב בה כל חודש שני...
וברצינות: לקח לי שנים להגיע לתובנה העצובה שבמקצוע הזה אין לי ממש פתח להסבה מקצועית, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו שהוא לא הייעוד שלי, וגם אין כל הלימה בין כמות השפע שיש לכמות הפרנסה. שניהם מתנהלים בערוצים נפרדים ולכן צריך לפעול ממש בעולם החומרי על מנת למזג את שני השבילים הללו.
שהשפע יבוא גם בצורה של פרנסה.
*
תמר עדי - מנהלת צ'אנדרה יוגה מרכז יוגה בתל אביב.