התבוננו
ישנה דממה בתוככם
שתמיד היתה כאן
והיא קיימת
עוד לפני 
תחילת הזמן.


אין לה שם
אין לה צורה
אין לה מרקם.
בתוכה
הכל מופיע
רוקד
ונעלם.

בתוכה מורגש הגוף הזה
בתוכה זורמות כל התחושות
בתוך החלל האינסופי הזה
מופיעים כל הרגשות.


אין דבר כזה "אדם" כאן
רק מודעות טהורה.
כל מה שמופיע
היא מזהה 
ומכירה.

רעיונות כמו
"להתקרב לזה"
או "להתרחק מזה"
הם בגדר דמיון בלבד.
רק זה לבדו קיים.
רק זה לבדו.
אחד.

דעו זאת
עמוק בתוך הווייתכם:

א נ י -

הוא

ז ה!

היו

אחד

עם 

מקורכם.

צפו בנשימה
עולה ויורדת
הרגישו את עידון הזמזום
של הקיום.


כולם מופיעים בתוך זה
שאין לו שם
אין לו צורה
אין לו סוף
אין לו התחלה.

זה לא קורא לעצמו "אמת"
או "לא-אמת"
הוא הגורם לכוח הדמיון,
המחשבה, האינטלקט.


ממנו שואבים את כוחם
הזיכרון, ההזדהות, האמונה
אל תשימו על זה 
שום דימוי
אף תמונה.

זה זה המודע לעצמו
מעצמו הוא בוער
הוא משחק "אני", "אתה 
ו"אחר",
אך מהותית
בלתי ניתן לחלוקה
לא תיגע בו השמחה
וגם לא המועקה.

אין מה לדמיין
אין ממה להתעלם
כאן ועכשיו
אין משהו לא שלם
אין עבודה לעשות
אין לעזוב את זה
או להיכנס לזה
אלו כולם
רק חלומות.

זה לא עדין
לא צריך לשמור על זה
זה אינו תלוי בך.


נצחי
חסר פגם
מושלם
זה 

עצמך.


*

לומינה היא משוררת, אמנית מנדאלות ויוצרת. 

מעבירה סדנאות וריטריטים עם בן-זוגה קרטאר בצוקים שבערבה.

לינק לריטריט עם לומינה וקרטאר:

לינק לדף אמן של לומינה בפייסבוק:

ליצירת קשר: לומינה 054-6931604

הגיע העת שבה אנו יכולים להתחיל לרפא את עצמנו באמצעות אושר. האושר מרפא את הכל. זה פשוט ממש כמו שזה נשמע וזה לגמרי בשליטה שלנו, אפילו ששכחנו זאת. בניגוד למה שרובנו חושבים, האושר שלנו לא נמצא במקום כלשהו מחוץ לנו, או ברגע שאנו נגיעה למטרה כלשהי בעתיד לא ידוע, או בתוך איזה משהו שקנינו. האושר שלנו נמצא בדיוק איפה שאנו נמצאים בו ברגע ההווה והוא המפתח להצלחה של כל ריפוי. לא משנה מה לא בסדר אתנו (פיזי או רגשי) או מהי הסיבה לכך, אנו יכולים לרפא את עצמנו תוך שחרור מהכאב והצער הנלווים.

כולנו עדיין איננו מושלמים ו"חולים" בדרך זו או אחרת, בין אם זה פיזית, רגשית או נפשית, וכולנו יכולים להירפא ע"י אותה ההחלטה שלנו לאפשר לעצמנו להיות מאושרים. תרופת האושר היא כבר בתוך כל תא של ההוויה שלנו והיא מצב ברירת המחדל הטבועה בנשמה שלנו ושאיתה אנו נולדים. כל הסימפטומים של כאב ושל מצוקה רגשית הם תוצאות של ההכחשה העצמית את האושר הפוטנציאלי שלנו. אין תירוצים ואין חריגים. לא משנה מה קורה לנו, יש לנו עוד מקום של אושר פנימי, ויש לנו את הכוח למצוא אותו.

 לא משנה כמה כסף יש לנו בבנק, לא משנה איזה מגרעות מכילה את האישיות שלנו, ולא משנה אם התעללו בנו כשהיינו ילדים, אנחנו עדיין מסוגלים להיות מאושרים. אם נתבונן פנימה, אנו יודעים שזו האמת, לא משנה כמה אנחנו רוצים להכחיש את זה (מישהו שומע "איזור הנוחות"...?)  אם מישהו מספר לנו בדיחה מצחיקה, אנחנו יכולים לצחוק, גם אם אנחנו ממש עצובים. וכן, אם אנחנו חושבים על זה, אנחנו תמיד יכולים למצוא משהו שיגרום לנו לחייך, לא משנה מה קרה כדי לשגע אותנו היום. לפעמים להיכנס לרגע ההווה של האושר זה פשוט כמו להסתכל על חיית המחמד שלנו קופצת באוויר, ואולי זה יימשך רק כמה שניות. הנקודה היא שיש לנו אושר ואנחנו רק צריכים להחליט להשתמש בו ולהיכנס להווייתו.

רובנו "עובדים" על עצמנו כאשר אנחנו חושבים שהאושר הוא משהו שמגיע מבחוץ. אני רוצה להזכיר לנו שכישות עם רצון חופשי, זו הבחירה (והאחריות) שלנו להרגיש איך שאנחנו רוצים \ בוחרים להרגיש. עכשיו אנחנו פשוט צריכים לשכנע את עצמנו מדי יום עד שנקבל את השליטה המלאה ששייכת לנו מלידה שאיכשהו חשבנו שאיבדנו.

 בואו נעמיד פנים שאנחנו יכולים לעשות זאת...  לא משנה מה לכאורה מתפרק או חסר בחיינו, בואו נבחר להרגיש קצת יותר אושר על בסיס יומיומי. אבל מה הקשר בין אושר לריפוי? כאשר גופנו המנטליים \ רגשיים מקרינים אושר, התאים הביולוגיים שלנו מתפקדים באותה הצורה. בוודאי שמעתם על אנשים שריפאו את עצמם מסרטן ע"י צפייה בהמון סרטי קומדיה. למרות שאנחנו לא רוצים לבלות את כל חיינו בצפייה בקומדיות, זה מוכיח שאנו יכולים ליצור מצב של ריפוי דרך אושר, שמחה וצחוק.

יש שיגידו שאימוץ התנהגות מסוג זה הוא אשליה עצמית. ואני טוען שאנו הם הבוראים את מה שאמיתי עבורנו (או מה שמרגיש אמיתי באשליה הגדולה של המציאות התלת ממדית). אז האם אנחנו בוחרים ליצור עצב וחולי או בריאות ואושר? אפשר גם לומר שהכול קשור באהבה, אבל אהבה היא רק אחד מהתוצרים של אושר (ולהיפך), כך שהם הולכים יד ביד ושניהם נוצרים ממחשבות חיוביות. הם במהותם אותה הרגשה, כמו הודיה, קבלה, הערכה וכד'. כל אלה הם תחושות שאנחנו יכולים לבחור להרגיש שיעזרו לנו בתהליך הריפוי.

ומה עם רופאים והילרים? הם אחלה, אבל הם רק עוזרים לגוף להגיע לריפוי עצמי. תרופות יכולות לרפא את הפצע, אבל אם אנחנו לא מגיעים לשורש הבעיה ולאחר מכן מעבירים את הסטטוס הרגשי שלנו מחוץ להרגשת החולי ולתוך קבלה ולבסוף בחזרה לאושר, אז המחלה תחזור או שנמשיך לחזור לאותו המצב שדורש ריפוי (בין אם הוא פיזי או מנטלי). לדוגמא, ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו מקבלים אקנה בגלל הערכה עצמית נמוכה, אנו יכולים להתחיל להעביר את הייאוש לכיוון של אושר ושמחה. אבל איך אפשר לעשות את זה כשאנחנו לא במצב הווייתי זה?

ובכן, לפעמים אנחנו חייבים ללכת עם ה"fake it till you make it" (לזייף לעצמנו פעולה עד שהיא הופכת להיות חלק מאתנו, רק שבאנגלית הסלוגן הזה נשמע הרבה יותר טוב J). כל המציאות שלנו גם ככה אשלייתית וכל דבר הינו אמיתי כפי שאנו רוצים להעמיד פנים שהוא אמיתי. אנו אחראים לרושם שאנחנו יוצרים על עצמנו כאשר אנחנו מנווטים במטריקס שהמוח הקולקטיבי יוצר.  אז כן, לזייף את מה שאנחנו רוצים עד שהמציאות שלנו הופכת להיות כזו – משמע עד שאנו שמחים ובשלום בתוך המשחק שלנו. בתהליך העשייה הזו אנו שמים לב שהכל נופל למקומו ואנחנו אפילו לא זוכרים מדוע היינו עצובים או חולים לאורך זמן.

אני בשום פנים ואופן לא אומר לעשות דברים שעושים אותנו שמחים במחיר של אחריות או על חשבון אנשים אחרים. זה ממש לא עניין של להיות מרוכזים בעצמנו או להפסיק לתמוך בעשייה של העולם כמקום יותר טוב. אני כן אומר שאנחנו יכולים פשוט להחליט להיות מאושרים בזמן שאנו שומרים על האחריות שלנו ועל כבודנו העצמי וכלפי אחרים.

אנחנו יודעים שצריך לשטוף את הכלים... אנחנו יכולים להיות אומללים לגבי זה, להאשים את העולם בזה שיש לנו מטלה כזו  ולהפוך את עצמנו להיות חולים ועייפים ממטלות מסוג זה. או שאנחנו יכול להחליף גישה ולהעביר את הזמן בשטיפת כלים של אושר רגעי על ידי שירה או הנאה מקצף הסבון. השיטה הראשונה תכווץ את התאים שלנו, ואילו השנייה תגרום להם לשיר יחד בשמחה. אותה המטלה עם תוצאה שונה לגמרי.. עם זאת, לעתים קרובות כל כך כל מה שאנחנו אומרים הוא "אבל, אני שונא לעשות כלים ואני פשוט לא יכול לעשות זאת באושר". אני אומר, בואו ניתן לזה צ'אנס, נצא מההתקרבנות לשנייה ונבחר בגישה אחרת. כמובן, זה רק אם אנחנו באמת רוצים להיות בריאים ומאושרים באופן כללי ופחות אם אנו נהנים כרגע מתשומת הלב והמרמור שההתקרבנות הרגעית מביא לנו.

 מצטער, אבל זו הדרך היחידה. לא בית גדול, מכונית יפה, מאהב\ת או סמים יביאו לנו אושר נצחי. ברגע שריח המכונית החדש נמוג , שצריך לתקן את הבית, המאהב\ת נהיים משעממים, ותחושת האושר של הסמים פגה, אנחנו נחזור אל עצמנו שוב. אבל אם אנחנו יכולים ללמוד כיצד ליצור את האווירה השמחה שלנו בעצמנו, לא משנה מה יקרה בחיינו, נוכל תמיד למצוא את האושר הרגעי ואתו את הבריאות! ומה רע בכך? מדוע אם כך, אנו בוחרים להישאר חולים?

אז בואו ננסה לרקוד תוך כדי שטיפת הכלים, לחשוב חיובית בזמן שמוציאים את הזבל, נחייך על זה שאנחנו לבד או שאנחנו צריכים ללכת לעבודה ברגל כי עדיין אין לנו מכונית... להתמרמר בטוח לא יעשה לנו טוב ואנחנו עלולים למצוא שאנחנו ממש אוהבים את הגישה החיובית הזו J. פתאום יותר מהחיים הופכים להיות מוערכים. בית או לא בית, מאהב או לא מאהב, כלים או ללא כלים. לכאורה, באורח פלא אנחנו נמצא שאנחנו יותר בריאים ויותר שמחים ונראה שהאושר ממש מחפש אותנו במקום אנחנו אותו.

אף על פי כן, הרגשות שלנו הם מערכת הנחיה שמיידעת אותנו כאשר יש צורך בשינוי או שמשהו אינו כשורה. אני לא אומר להיות בהכחשה למערך הרגשות שלנו ולא לכבד את ההנחיה הפנימית של רצונות הנשמה שלנו. זה מאוד חשוב להיות בהקשבה לכך. עם זאת, ברגע שאנחנו יודעים זאת, לבחור בחירה מודעת של שינוי לאחר הקבלה. ברגע שאנחנו מגלים את המשמעות ה"סמויה" של מחלה או מלכודת רגשית, נעשה עבודה נוספת ונמצא את האושר שמעבר לפינה. זו ציפייה גבוהה ומילים חזקות ולכולנו יש את הכוח לבצעם. בואו נפסיק להעמיד פנים שהמציאות היא אחרת ופשוט נגיע לשם. זוהי זכות בסיסית שלנו להיות מאושרים ואף אחד לא יכול לקחת זאת מאתנו.

באושר שלנו יש את האהבה שלנו והחיבור שלנו לתודעה האוניברסלית (ידועה גם בשמה דהרמה, הארה או התעלות). ברגע שאנחנו מכירים בכך שאנחנו הם היוצרים של האהבה והאושר שלנו, אנחנו רואים את הבורא של כל זה ומגלים שהוא ואנחנו הם אחד. אושר הוא דבר מדבק... וזה משהו ששווה מאוד להפיץ...

בואו נתחיל את תהליך הריפוי שלנו עוד היום! בואו נניח לבנה אחת של אושר על השנייה, עד שיש לנו בית שנבנה על רגעים שמחים. ואז אנחנו לא נצטרך כלום כדי להיות מאושרים, אבל איכשהו כל מה שאנחנו רוצים פשוט יהיה שם! אז בזמן שאנחנו מהרהרים מהו הגורם של המחלה או המצוקה שלנו, ואפילו בזמן שאנחנו נהנים מסיוע של שיטות ריפוי רגילות, נזכור להוסיף מנה של אושר שתעזור לריפוי להישמר לאורך זמן.

מאמר זה נכתב בהשראת תקשור

ריי מאור –  מרצה ומנחה סדנאות התפתחות אישית.

להרצאות \ פרטים נוספים – www.pranalife.co.il
ליצירת קשר:   054-654-7004, maorray@gmail.com
 

לפני שאתחיל להסביר אבקש ממך לעשות תרגיל קצרצר. עצרי את הקריאה לדקה ושימ/י לב – מה עובר לך בראש? אילו רגשות ממלאים אותך כרגע? איזה תחושות גופניות קיימות בגוף? עכשיו, אחרי שעשית זאת שאלי את עצמך – האם המחשבות שעוברות לי בראש הן מיטיבות? האם אני חווה רגשות נעימים? האם הגוף שלי נמצא במקום הנכון ובתנוחה הנכונה עבורו?

אנו חיים את חיינו בין שלל המטלות והעיסוקים שלנו, טרודים במחשבות ודאגות ותכנונים או משחזרים ונזכרים. הראש שלנו נמצא חלק גדול מהזמן במקום אחר – ולאו דווקא במקום הכי טוב. קשיבות היא היכולת להפנות את הקשב שלנו למה שמתרחש ברגע הזה כפי שהוא – לראות את זרם התחושות הרגשות ודפוסי המחשבה שלנו כמו שהם, לזהות אותם ודרך ההיכרות הישירה והאינטימית הזו - לייצר איתם יחסים חדשים.

קשיבות, או mindfulness באנגלית, היא שיטה ששורשיה נטועים עמוק בעבר. כבר לפני 2500 שנה הציע הבודהא שיטה פשוטה לשחרור מסבל – הוא הנחה את תלמידיו לבסס קשב לגוף, להרגשות, לתודעה ולתכני תודעה. התרגול הבודהיסטי הבסיסי הזה – הפנית הקשב לחוויות הפנימיות כפי שהן ללא שיפוט, התפשט ברחבי אסיה כולה והפך למגוון גדול של מדיטציות בודהיסטיות. 

כאשר הגיעו תלמידים מערביים אל המזרח והחלו לתרגל את שיטות המדיטציה הבודהיסטית הן מצאו בהן מענה ודרך לריפוי והתעוררה בהם התשוקה להביא את הידע העתיק הזה אל תוך החברות בהן גדלו. מורים כמו ג'ון קבט זין, ג'ק קורפילד וג'וזף גולדסטיין החלו לחזור מתרגול ממושך ולשלב את ההבנה והתרגול הבודהיסטי בעולם הטיפול המערבי.

מתוך המפגש הזה צמח תחום טיפולי שלם וענף שנקרא קשיבות (mindfulness). לפתע החלו ללמד טכניקות של תשומת לב לנשימה ומדיטציה של קשב פתוח לאנשים שמתמודדים עם דיכאון, חרדה, סטרס, כאב כרוני, התמכרויות וכל סוג אחר של בעיה רפואית או פסיכולוגית שקיימת. חוקרים ואנשי אקדמיה החלו לגלות עניין בשיטה ומאות מחקרים יצאו לדרך – בנסיון לבדוק ולהעריך כיצד תרגול של קשיבות עובד. 

התוצאות לא אחרו להגיע, נמצא שתרגול זה מסייע בהפחתת מתח ומניעת מחלות הקשורות למתח, שהוא מסייע במניעת דיכאון, משפר את תפקוד המערכת החיסונית, מסייע להפחית חרדה ואף משנה את מבנה ותפקוד המוח.

וכל זה קורה בזכות משהו כל כך פשוט כמו הפנית הקשב לרגע הנוכחי? 
אכן. כי למרות הפשטות הרבה, זהו תרגול קשה מאוד לביצוע. כל חיינו התאמנו שוב ושוב בהסחת הדעת – לימדו אותנו לחשוב ולתכנן ולדמיין ולהיזכר, אבל מעולם לא ביקשו מאיתנו לבלות זמן שקט עם עצמינו, עם תחשותינו, עם הנשימה שלנו ועם רגשותינו. כאשר אנו מתחילים את האימון הזה אנו מגלים שבאופן טבעי הדפוסים המזיקים והמכאיבים שבהם אנו לכודים – שיפוט עצמי, דאגנות, שעמום, כעס וכדומה – עולים ומתעוררים גם כשאנו פשוט יושבים בשקט. 
הבנה זו מאפשרת לנו ראשית כל לזהות מהם הדפוסים הגורמים לנו לסבל ואז להכיר באופן בלתי אמצעי את דרך הפעולה שלהם ולהתחיל לפתח ארגז כלים בהתמודדות איתם. אנו מתחילים להבחין בין רגשות ומחשבות מיטיבים ובלתי מיטבים והלב שלנו, ללא מאמץ, מתחיל לבחור יותר ויותר במה שמיטיב עבורו.

כיום גם המחקר המתקדם ביותר יודע שהמוח שלנו אינו משהו קבוע, אלא רשת שלומדת ומשתנה ככל שאנו מאמנים אותה. אם אנו מתאמנים בהסחת דעת, בכעס, באשמה או בפחד דפוסים אלה יהפכו ליותר ויותר אוטומטיים. בעזרת הקשיבות אנו יכולים לעצור את הטייס האוטומטי ולהתחיל להתאמן בדפוסים חדשים ומיטיבים יותר עבורינו וכך אנו משנים את החוויה שלנו וגם את המוח שלנו.

זה לא רחוק – זה כאן ועכשיו. גם חמש דקות של תרגול ביום יכולות ליצור שינוי אמיתי. כמו שאומרת מורת הדהרמה האמריקאית פמה צ'ודרון: „הרגע הזה הוא המורה הטוב ביותר, ולמזלינו הוא נמצא איתנו בכל מקום".

גליה תנאי – מורה לקשיבות ולויפסנא ובעלת תואר שני (ועוד רגע דוקטורט) בפסיכולוגיה קלינית. משלבת מזרח ומערב באופן המעמיק ביותר כדי למצוא את הדרך המיטיבה ביותר לשחרור מסבל. 

גליה מנחה סדנאות קשיבות בתל אביב אשר מתאימות לכל מי שמעוניין לתרגל את השיטה ולמצוא חופש ושמחה רבים יותר בחייו. הסדנא הקרובה תיפתח במאי.

לפרטים במייל galia.tanay@gmail.com

מאמר על רוחניות - תודעת שפע מול תודעת חוסר

כוכב האהבה או כוכב הקבצנים?

מאת – וירן בוגנים


כשמתעורר אלמנט המודעות בחווית חיינו, נחשפים לעיתים קרובות, עוד ועוד סתירות וניגודים שאותם רק החלל הריק והאינסופי של נשמתנו יכול להכיל.

החיים שנחשפים כחוויה רוחנית מתפרצת ללא כיוון מוגדר, ללא הגבלות, פוגשים בתוכנו מיינד קולקטיבי
עמוס ברעיונות וידע היסטורי שנצבר מאז שהחלה האנושות להתייחס לעצמה.
בתוך המיינד הקולקטיבי הזה נמצאת כמובן גם כל תפיסת "האני" הפרטי, חוויה כאילו אישית שאותה כולנו חולקים ומולה כולנו מתמודדים.

אותו "אני" שהורגל תמידית לצמצם ולהגדיר את גבולותיו, בכדי שידע תמיד על מה הוא צריך לשמור בכדי שלא יעלם, נאלץ להתמודד עם אתגרים לא פשוטים כאשר הוא פוגש ברשמים אינסופיים שהמילה גבול זרה להם.
לכן מופיע כל כך הרבה בלבול בתוכנו בכל פעם שאנו נפגשים עם מוחלטותו של המוות, או התפרצותם של החיים, או חוסר גבולותיה של האהבה, או עומקה האינסופי של הנשמה..

אותו "אני" ירגיש בשליטה על המצב רק כל עוד הוא מסוגל לתייגו במגירה המתאימה ובגבולותיו המתאימים בתוך הסיפור המתמשך שאותו "האני" מתאמץ כל כך לשמר בכדי להסתיר את הסוד הגדול והשמור ביותר של החיים.

אותו מפגש בין האינסופי למצומצם, יהיה לעיתים כל כך חזק וגורף כך שיסחוף כל תחושת פרטיות או קצה. יתכן שברגע מסויים נהיה כולנו האהבה עצמה, סוחפת, עוצמתית וכל כך לא אישית. אולם כחלוף נשימה, ברגע שנחזור לתודעת "האני", מייד נשכתב את הרגע הקודם מחדש ונתייגו במגירת "הרגעים שבהם אני מאוהב". עם כל המשמעויות וההתניות ההיסטוריות והחברתיות, הטחונות עד דק, של עניין כל כך חי, חדש, לא מוגבל וזורם ברגע.

לאחרונה החל המיינד הקולקטיבי להזין לתוך תפיסת עולמו מושג רוחני חדש.

 "מחשבה בוראת מציאות".

התרגשות כה רבה אוחזת באנשים שמגלים את "הסוד" הגדול. הם אינם מופרדים מתופעת החיים אלא חלק אינטגרלי מהזרימה השוצפת, חלק שיכול אף לצבוע את הנהר בצבעים נבחרים שאותם היינו מעדיפים לראות על הציור.

אותו "אני" פרטי\קולקטיבי שבעבר העדיף להשתמש במושגים של כניעה או שירות, בשביל להמשיך לשמר את המצומצם שפוגש את האינסופי, מגלה עכשיו שניתן גם לגלוש על גלי החיים המתפרצים ולא רק להרכין את ראשו בענווה וכניעה ולחכות שהאינסוף יחלוף..

מחשבות הן המנה המועדפת על האני שמאגד לנו את "סיפור חיינו".
הוא יכול לאכול אותם בוקר צהריים וערב ולא לשבוע לעולם. עם מחשבות, "אני" מרגיש בבית.
זהו חומר הגלם המועדף עליו (ולמעשה זהו חומר הגלם היחידי שמרכיב אותו) כי כל כך נח להתאים אותו בדיוק למגבלות האני כך שהסיפור המסופר יוכל להמשיך להתקיים.
אז עכשיו שבעזרת המחשבות ניתן ליצור מציאות.. מה יעשה אותו אני קולקטיבי עם עובדה מהממת זאת?

פעולות הרצייה, התשוקה, השימור והחיפוש של האני, תמיד ימשיכו לפעול במסגרת האני שכן הם בדיוק הדלק המושלם להמשך קיומו.
התשוקה למשל היא בדיוק הדרך הנוחה לאני לחוות את אינסופיותה של האהבה בתוך תחום מצומצם ומוגבל ושמור.
שמור מפני הטמעות אמיתית..
התשוקה כמו מזמינה אותך לבוא לבקר במרחבי האינסוף שם גבולותיך נמסים, אך עם הבטחה צמודה (ושקרית) של המיינד הקולקטיבי – שאם תיקח אותה עד סופה – היא תגיע אל סיפוקה. כאילו שבסיפוקה השקט הנצחי יחזור.. כאילו שלתשוקה יש סוף...

 אפילו החיפוש הכה מדובר משרת את צמצומו של האני. מרחיק את עובדת היותנו "זה" מהרגע ושם אותו על הר בלתי מושג אי שם בהמשך הדרך.

החיים הזורמים מפגישים אותנו עם האינסוף דרך אהבה, אור, קדושה, מדיטציה, אמון, אחדות וכדומה.
אנחנו עם האני המצומצם שלנו כמו באים עם כף לאכול אותם. לפעמים עם כפית.
במקום לפתוח פה\לב\ידיים לרווחה ולתת לבולע להיבלע, לחווה להפוך לחוויה.
כמו אינטימיות בין שניים שאוחזים מקל ארוך ונוגעים זה בזו רק בקצות המקל.. במקום להיטמע ולהפוך לאחד..

אז איזו מציאות אנו בוחרים ליצור לעצמינו?

מיהו זה המשתמש במחשבות ליצירת מציאות חיינו?

לרוב יהיה זה שוב אותו אני קולקטיבי שכולנו חולקים. האם "אני" זה אכן משרת את בחירת המציאות שנשמתנו היתה יוצרת לעצמה?

מבט כנה בבחירותינו, מבט עמוק בשאיפותינו ובמציאות שאנו יוצרים לעצמנו, מעלים לעיתים קרובות את הרושם שאנו לא באמת מתואמים עם עוצמתה וחוסר מוגבלותה של מהותנו.

נשמתנו שיודעת ידיעה שמעבר למילים מהו מהותה, מוצאת עצמה לעיתים קרובות, נוכחת בגוף ובתודעה של קבצנים וקמצנים.
כש"אני" קבצן שכזה יוצר מציאות בייקום ומשתמש במחשבות הקולקטיביות עבור זה, לרוב הוא ימצא עצמו מבקש את הפוטנציאל החלקי בלבד. הפוטנציאל המצומצם שימשיך לשמור על מורכבותה וניבדלותה של זהותו הפרטית המדומה.

הוא לא יבקש אהבת אינסוף לכל שתמיס את גבולותיו – אלא יבקש אהבה קטנה, פרטית שקטה ופשוטה.

הוא לא יבקש שפע של אור בחייו שיאיר כל פינה אפילה של גבול מדומה – הוא יבקש רק קצת אור על מנת להמשיך בדרך הקשה המדומה אל היעד הבלתי מושג.

לא יבקש הילינג לרוחו נפשו וגופו אלא יסתפק בטיפול רייקי או סדנה אחרת.

הוא לא יבקש את כוחה, חדותה ועוצמתה המטהרת של האמת לחייו – הוא רק יבקש אמת ברגעים המבלבלים והמתסכלים ואחר כך מייד יקפל את המראה.

הוא לא יבקש אושר אינסוף המבעבע עמוק מבפנים ומשמיד כל סבל משמר זהות – הוא יבקש שיהיה בסדר. שיהיה שמח. שלא יפריעו לו יותר מדי והוא הקטן ישמח בחלקו.

הוא גם לא יבקש לתת בנתינה שלמה מעמקי אחדותו אל האחר – יעדיף לתת במידה הנכונה ו"הראויה" על מנת לשמור על מאזן האימה. אתה קיים שם. אני קיים כאן..

אי אפשר להאשים את אותו אני קולקטיבי שהוא מנסה לשמר את עצמו. הרי זה בדיוק תפקידו וקלקלתו.
לעיתים נדמה שזה פשוט מסובך מדי. מורכב מדי. קשה מדי. לא ארצי מדי.
לבקש את מה שבאמת יכולנו ואמורים אנו לקבל.
הצורך בשימור הסיפור, המגן עלינו באשליית הפרטיות הקולקטיבית, מובן למדי, אבל נשמה שכבר חוותה רגעים של גדלותה, יודעת בתוכה את האמת.

נח לנו כקבצנים וכקמצנים. יכולנו לבקש כל כך הרבה יותר. יכולנו לתת כל כך הרבה יותר.

כשנפנים זאת ברגע,
אם נהיה אמיצים,
פתאום נגלה משהו חדש,

נשמה יוצרת מציאות.

*

קראו עוד על "מהי רוחניות?" בבלוג של כוכב האהבה - רוחניות עכשוית, רוחניות מתקדמת ועוד.

*
סדנת שפע והגשמה - עם נירוואן עמנואל לב

מזמינים את השפע לאהבה, לפרנסה, לזוגיות ולנשמה



סדנה מיוחדת ומעמיקה עם נירוואן עמנואל לב, בה נעמיק נחקור ונאיר את השפע בכל הרבדים השונים המשפיעים על חיינו.
נאיר את המקומות בתוכנו שחוסמים או מעכבים שפע זה ונשלח לשם ריפוי הרחבה ופתיחה המזמינה שפע רב לחיינו.

לפרטים:  סדנת שפע והגשמה


 0522849727 - nirvan@nirvanalev.com

"מדיטציה היא הרפתקה, ההרפתקה הגדולה ביותר שהתודעה האנושית יכולה לבחור. 

מדיטציה היא רק להיות בלא לעשות דבר – אף פעולה, אף מחשבה, אף רגש. אתה רק קיים, וזה תענוג עילאי. מאין בא התענוג הזה, כשאינך עושה דבר? הוא בא משום מקום, או שהוא בא בכל מקום. 

הוא אינו נגרם, מכיוון שהקיום עשוי מהחומר הנקרא אושר. 
מדיטציה אינה נגד עשייה. לא תיאלץ לברוח מהחיים. היא פשוט מלמדת אותך דרך חיים חדשה: אתה הופך למרכז הציקלון. 
חייך ממשיכים. למעשה, הם ממשיכים ביתר עוז – ביותר שמחה, ביותר בהירות, ביותר חזון, ביותר יצירתיות – אך עם זאת אתה רחוק, רק צופה על הגבעה, פשוט רואה את כל אשר מתרחש  סביבך. אינך העושה, אתה הצופה". - אושו.

את רוב חיינו אנחנו מבלים בתוך סיפור. הסיפור, המחזה הזה - אנחנו השחקנים בו. אנחנו עומדים על הבמה. מדקלמים את הטקסטים, מזדהים עמוקות עם הדמות שאנחנו משחקים, עם הכאב, הצער, השמחה, העונג. המחזה הזה בו אנו מככבים הוא כל עולמינו ולמעשה - אנחנו תלויים בו. 

אם הגיבור נפגע- אנחנו נפגעים, אם הגיבור שמח- אנחנו שמחים. סבוכים בתוך עולם הרגשות שלנו, נעים מתענוגות לסבל, מאבדים את עצמינו ומוצאים, נופלים, קמים... דבר אחד נותר ללא שינוי. עצם היותינו.

בעדות טמון כל כוחינו. להיות מבלי להיסחף אל תוך. וכך אנחנו הופכים להיות הצופים, באמצעות מדיטציה. ההתבוננות היא מדיטציה. מושא ההתבוננות אינו חשוב- עצים, נהר, בעלי חיים, בני אדם... מושא ההתבוננות אינו העיקר. האיכות של הצפייה, האיכות של להיות מודע וערני – היא המדיטציה. 

מדיטציה משמעה מודעות. כל דבר שנעשה במודעות הוא מדיטציה- הליכה יכולה להיות מדיטציה, אם נלך במודעות. האזנה לציפורים יכולה להיות סדנת מדיטציה, אם נאזין במודעות. רק האזנה לרעש הפנימי של המיינד שלנו והמחשבות הבלתי פוסקות - יכולה להיות מדיטציה, אם נצליח להישאר מודעים.

ישנם סדנאות מדיטציה רבות. כמוכן טכניקות רבות עומדות לרשותנו לתרגול מדיטציה, הטכניקות הן למעשה שיטות ותרגולים להישאר נוכחים, בהקשבה, לא להיסחף אל תוך השכל החושב. 

מתוך הישיבה השקטה בתנוחות לוטוס המוכרת לנו כמדיטציה ומזוהה עם בודהיזם, התפתחו טכניקות רבות, בינן למשל מדיטציות אקטיביות על פי אושו.

 המדיטציה האקטיבית נהגתה כמענה לאדם המערבי שהגיע אל אושו ולא יכל למדוט, הוא ישב ישיבה שקטה אך בתוכו געש. 
המדיטציה האקטיבית בנויה מכמה שלבים ומתחילה בריקון האנרגיה והרפייה מהמיינד - דיבור בג'יבריש, תנועה, ועבודה עם הגוף, ולאחר מכן ישיבה שקטה. מדיטציות דימיון מודרך, NLP כל אלו ועוד מזכירים לנו את המהות שלנו.