לנוח בזרועות הדרקון - מאמר מאת קרן ברס

אתמול קמתי עם כאב גרון. כאב דוקר שכיווץ בכוח את הלוע בכל בליעה, ואיתו חולשה בגוף. אין סיכוי שאני הולכת להיות חולה! יש לי שבוע עמוס בטיפולים. מיד התחלתי לחפש פתרון.

שלב א' - כל התרופות הטבעיות המצוינות נשלפו מהארון: שתיתי תה לימון עם ג'ינג'ר. כוס מים עם כפית חומץ תפוחים. לקחתי ויטמין סי. מצצתי סוכריה הודית חריפה ומגעילה שצפריר הביא לי. גרגרתי מים חמים עם מי מלח. התחושה באמת השתנתה: תוך שעה היתה לי בחילה איומה - וגם כאב גרון. 
שלב ב' - שלב החפירות: התחלתי לשאול את עצמי - מה לא ביטאתי? מה לא הוצאתי? למה כואב לי הגרון? ובאמת, תוך כמה דקות היה לי גם כאב ראש.
שלב ג' - אורות גבוהים: עשיתי הילינג עם נשימות עמוקות, הענקתי לגרון אור, אהבה וריפוי, אינסוף מלאכים הופרעו משנת היופי שלהם והקיפו את הגרון שלי. בסוף המדיטציה פתחתי את העיניים, כאב הגרון התחזק ואני בלעתי רוק בעצבים שקטים.

מה עכשיו? שאלתי את עצמי ונשכבתי בעייפות במיטה.
פשוט תנוחי, ענה לי הגוף. כמה את נלחמת ונאבקת במציאות. תרפי.
ילדה עקשנית ושתלטנית התמרדה בתוכי: אבל אני לא רוצה להרפות! זה לא נעים לי!

מה הבעיה בזה שלא נעים? שאל הגוף.  לא יודעת.

רגע, נזכרתי, את יודעת גם פשוט להכיל את המציאות. את ה-לא נעים. את יודעת איך עושים את זה. עצרתי והקשבתי לתחושה של הלא נעים. הרגשתי בגרון ובחזה שלי מן תנועה לא נעימה, מתפתלת, כמו דרקון פנימי, רוחש, דוקר, מחליש, מערפל. והרגשתי גם את הדחף הילדי העיקש הזה, להמנע ממנו. לעשות כל מה שאפשר כדי להפסיק להרגיש אותו ואת כאב הגרון שהביא איתו.
איך מנצחים את הדרקון? שאלה הילדה הקטנה שבי, עקשנית כמו תמיד. אולי יש עוד איזו תרופה ששכחנו? 

פתאום הרגשתי כל כך בבירור את הסבל שהדחף הזה גורם לי. היהירות הזאת שלי מול המציאות, הרצון העיקש לנצח את החיים ולשלוט באירועים שלהם. נזכרתי בבהירות עד כמה הנסיונות הנואשים להימנע מתחושות של אי נוחות וקושי בחיים, וההיאחזות בתחושות נעימות, גורמים סבל ופיצול.
נראה לי שאין סיכוי לנצח דרקון, עניתי לה. נראה לי שאנחנו לא בכיוון. אני עייפה, בואי פשוט ננוח איתו, אמרתי לה. די לשלוט בכל. מספיק להתאמץ. בואי נרפה. אולי אני פשוט צריכה להיות חולה, אחרי הכל. הדרקון רחש בתוכי. לקחתי כמה נשימות עמוקות וממש הרפיתי אליו.
ואז, נרדמתי בזרועות הדרקון שלי.
וזאת היתה שינה עמוקה ומתוקה.

כשהתעוררתי, הגרון כמעט ולא כאב.
בהמשך היום המשכתי לנוח, מהרהרת בדרקון. מדמיינת את זרם החיים המשתנה והמורכב כמו דרקון עצום שנמצא בתנועה מתמדת, לא צפויה, מתפתלת, ואותנו על גבו, מאויימים ממנו ומנסים להיאבק ולשלוט בו בכל דרך אפשרית. נזכרתי במערכת היחסים שהיתה לי עם הדרקון בתקופות בחיי בהן האתגרים היו גדולים הרבה יותר מכאב גרון. חשבתי על איך שתינוקות יודעים באופן טבעי לנוע בלי פחד עם הדרקון של תנועת החיים. חשבתי על השלב בילדותינו המוקדמת, בו המציאות הזו התחילה להשתנות: הרגעים המבהילים בהם חווינו משהו קשה להכלה, ויצרנו הגנות כדי להימנע מכאב, פחד או תסכול. רגעים מכוננים בהם התנתקנו, ויתרנו על נוכחות מלאה ופיתחנו באופן לא מודע את הנסיונות שלנו לשלוט בדרקון.

חשבתי גם על ריברסינג: המסע מלא הגלים והעוצמה של הנשימות, הזכיר לי פתאום את אטריו שדוהר על פאלקור (מהספר והסרט הנפלא של ילדותי, "הסיפור שאינו נגמר"): כמו הזמנה לצאת למסע על גב הדרקון, להרפות ולתת לעצמי לנוע בגמישות עם כל מה שקורה. כל נוקשות והתנגדות, יוצרים סבל ולא מאפשרים למסע לקרות במלואו. כל הסכמה למה שקורה, מאפשרת הכלה של החוויה ובעקבותיה שחרור עמוק, בכל הרבדים, כך שהמסע הופך להרפתקאה מלאת חיים. הרגשתי איך הנשימה היא הכלי שמסייע לי לעשות את זה, לנוח על גבו של הדרקון הדוהר.

שוב ושוב אני חוזרת לאותו שיעור, עד שאפנים אותו לגמרי: לא משנה איזה תירוץ (מוצדק ככל שיראה) הראש שלי מצמיד לזה, כשאני מתווכחת עם המציאות, אני תמיד מפסידה. ההתנגדות, השליטה, ה"ברקס" הפנימי שמנתק אותנו מהחוויה, לא מאפשר לה לקרות ומשאיר אותנו במעגל שלא נסגר- הנשימה נעצרת, הבכי נשאר כמועקה, הצחוק נבלם בסרעפת, כאב הגרון הופך לכאב ראש. הרצון להמנע מקושי ומחוויות לא נעימות, משאיר בתוכינו חסימות ומעגלים לא פתורים. מחלות שלא מתרפאות. דפוסים שלא מתנקים. אני לא יכולה לשחרר משהו שאני לא מוכנה להכיל.  במקום הרפתקאה על גבו של הדרקון, אנחנו נשארים בלופ של מאבק, מועקה, מתח, עייפות, ונשימה שטוחה. 

רק כשאני מסכימה לחוות ולהכיל את החיים, במלאותם, על התנועה העוצמתית שלהם, עם היופי וגם עם הקושי שהם מביאים, מעגלי חיים יכולים להתרחש ולהסגר. בכי יכול להשתחרר, אתגר יכול להחוות ולהתפנות מתוכי, צחוק יכול לעלות, כאב גרון יכול לקרות ולהרפא. הנשימה חוזרת להיות עמוקה, והדרקון של המציאות חוזר להיות חבר שלי שמלמד אותי על עצמי, ומחזיר אותי להיות חיה, נושמת, נוכחת וצומחת דרך כל מה שאני עוברת.

מזמינה אתכם להרהר במערכת היחסים שלכם עם דרקון החיים. לבדוק איפה ובמה אתם מנסים לשלוט לשווא, ונשארים מתוסכלים ועייפים - אלה בדיוק המקומות בהם יתאפשרו השינוי והתנועה החיובית רק אם ניתן לדרקון להוביל. זו הבחירה שלנו ורק אנחנו יכולים לעשות אותה. וכן, גם מול כל טיעוני השכל המשכנעים, ודווקא כשזה לא נעים או לא פשוט - קחו נשימה עמוקה, הרפו מהמאמץ ומהויכוח עם החיים. ממש עכשיו, ברגע זה. רק כך יפסק בזבוז הכוחות של ההתנגדות, תפתח חוויה אחרת של המציאות, ומשהו חדש באמת יוכל לקרות.

תודה לכאב הגרון, תודה על ההקשבה שלכם, ואני ממשיכה ללמוד את אומנות המנוחה בזרועות הדרקון. 

*
קרן ברס:
תרפיסטית מנוסה לריברסינג ונשימה טראנס-אנרגטית (Osho Diamond Breath, Rebirthing , לימודים ברידמן ישראל ומיאסטו, איטליה). מזה עשור מלווה תהליכי מודעות והתפתחות בטיפולים פרטיים  ובסדנאות קבוצתיות.
קרן מלמדת נשימה כדרך לטרנספורמציה, לריפוי ולהתפתחות רוחנית. בדרך ישירה ואוהבת היא מנחה אנשים במסעם לגילוי מחודש של נשימה פתוחה, חיים אוהבים ושקט פנימי.

מאמר על רוחניות - תודעת שפע מול תודעת חוסר

כוכב האהבה או כוכב הקבצנים?

מאת – וירן בוגנים


כשמתעורר אלמנט המודעות בחווית חיינו, נחשפים לעיתים קרובות, עוד ועוד סתירות וניגודים שאותם רק החלל הריק והאינסופי של נשמתנו יכול להכיל.

החיים שנחשפים כחוויה רוחנית מתפרצת ללא כיוון מוגדר, ללא הגבלות, פוגשים בתוכנו מיינד קולקטיבי
עמוס ברעיונות וידע היסטורי שנצבר מאז שהחלה האנושות להתייחס לעצמה.
בתוך המיינד הקולקטיבי הזה נמצאת כמובן גם כל תפיסת "האני" הפרטי, חוויה כאילו אישית שאותה כולנו חולקים ומולה כולנו מתמודדים.

אותו "אני" שהורגל תמידית לצמצם ולהגדיר את גבולותיו, בכדי שידע תמיד על מה הוא צריך לשמור בכדי שלא יעלם, נאלץ להתמודד עם אתגרים לא פשוטים כאשר הוא פוגש ברשמים אינסופיים שהמילה גבול זרה להם.
לכן מופיע כל כך הרבה בלבול בתוכנו בכל פעם שאנו נפגשים עם מוחלטותו של המוות, או התפרצותם של החיים, או חוסר גבולותיה של האהבה, או עומקה האינסופי של הנשמה..

אותו "אני" ירגיש בשליטה על המצב רק כל עוד הוא מסוגל לתייגו במגירה המתאימה ובגבולותיו המתאימים בתוך הסיפור המתמשך שאותו "האני" מתאמץ כל כך לשמר בכדי להסתיר את הסוד הגדול והשמור ביותר של החיים.

אותו מפגש בין האינסופי למצומצם, יהיה לעיתים כל כך חזק וגורף כך שיסחוף כל תחושת פרטיות או קצה. יתכן שברגע מסויים נהיה כולנו האהבה עצמה, סוחפת, עוצמתית וכל כך לא אישית. אולם כחלוף נשימה, ברגע שנחזור לתודעת "האני", מייד נשכתב את הרגע הקודם מחדש ונתייגו במגירת "הרגעים שבהם אני מאוהב". עם כל המשמעויות וההתניות ההיסטוריות והחברתיות, הטחונות עד דק, של עניין כל כך חי, חדש, לא מוגבל וזורם ברגע.

לאחרונה החל המיינד הקולקטיבי להזין לתוך תפיסת עולמו מושג רוחני חדש.

 "מחשבה בוראת מציאות".

התרגשות כה רבה אוחזת באנשים שמגלים את "הסוד" הגדול. הם אינם מופרדים מתופעת החיים אלא חלק אינטגרלי מהזרימה השוצפת, חלק שיכול אף לצבוע את הנהר בצבעים נבחרים שאותם היינו מעדיפים לראות על הציור.

אותו "אני" פרטי\קולקטיבי שבעבר העדיף להשתמש במושגים של כניעה או שירות, בשביל להמשיך לשמר את המצומצם שפוגש את האינסופי, מגלה עכשיו שניתן גם לגלוש על גלי החיים המתפרצים ולא רק להרכין את ראשו בענווה וכניעה ולחכות שהאינסוף יחלוף..

מחשבות הן המנה המועדפת על האני שמאגד לנו את "סיפור חיינו".
הוא יכול לאכול אותם בוקר צהריים וערב ולא לשבוע לעולם. עם מחשבות, "אני" מרגיש בבית.
זהו חומר הגלם המועדף עליו (ולמעשה זהו חומר הגלם היחידי שמרכיב אותו) כי כל כך נח להתאים אותו בדיוק למגבלות האני כך שהסיפור המסופר יוכל להמשיך להתקיים.
אז עכשיו שבעזרת המחשבות ניתן ליצור מציאות.. מה יעשה אותו אני קולקטיבי עם עובדה מהממת זאת?

פעולות הרצייה, התשוקה, השימור והחיפוש של האני, תמיד ימשיכו לפעול במסגרת האני שכן הם בדיוק הדלק המושלם להמשך קיומו.
התשוקה למשל היא בדיוק הדרך הנוחה לאני לחוות את אינסופיותה של האהבה בתוך תחום מצומצם ומוגבל ושמור.
שמור מפני הטמעות אמיתית..
התשוקה כמו מזמינה אותך לבוא לבקר במרחבי האינסוף שם גבולותיך נמסים, אך עם הבטחה צמודה (ושקרית) של המיינד הקולקטיבי – שאם תיקח אותה עד סופה – היא תגיע אל סיפוקה. כאילו שבסיפוקה השקט הנצחי יחזור.. כאילו שלתשוקה יש סוף...

 אפילו החיפוש הכה מדובר משרת את צמצומו של האני. מרחיק את עובדת היותנו "זה" מהרגע ושם אותו על הר בלתי מושג אי שם בהמשך הדרך.

החיים הזורמים מפגישים אותנו עם האינסוף דרך אהבה, אור, קדושה, מדיטציה, אמון, אחדות וכדומה.
אנחנו עם האני המצומצם שלנו כמו באים עם כף לאכול אותם. לפעמים עם כפית.
במקום לפתוח פה\לב\ידיים לרווחה ולתת לבולע להיבלע, לחווה להפוך לחוויה.
כמו אינטימיות בין שניים שאוחזים מקל ארוך ונוגעים זה בזו רק בקצות המקל.. במקום להיטמע ולהפוך לאחד..

אז איזו מציאות אנו בוחרים ליצור לעצמינו?

מיהו זה המשתמש במחשבות ליצירת מציאות חיינו?

לרוב יהיה זה שוב אותו אני קולקטיבי שכולנו חולקים. האם "אני" זה אכן משרת את בחירת המציאות שנשמתנו היתה יוצרת לעצמה?

מבט כנה בבחירותינו, מבט עמוק בשאיפותינו ובמציאות שאנו יוצרים לעצמנו, מעלים לעיתים קרובות את הרושם שאנו לא באמת מתואמים עם עוצמתה וחוסר מוגבלותה של מהותנו.

נשמתנו שיודעת ידיעה שמעבר למילים מהו מהותה, מוצאת עצמה לעיתים קרובות, נוכחת בגוף ובתודעה של קבצנים וקמצנים.
כש"אני" קבצן שכזה יוצר מציאות בייקום ומשתמש במחשבות הקולקטיביות עבור זה, לרוב הוא ימצא עצמו מבקש את הפוטנציאל החלקי בלבד. הפוטנציאל המצומצם שימשיך לשמור על מורכבותה וניבדלותה של זהותו הפרטית המדומה.

הוא לא יבקש אהבת אינסוף לכל שתמיס את גבולותיו – אלא יבקש אהבה קטנה, פרטית שקטה ופשוטה.

הוא לא יבקש שפע של אור בחייו שיאיר כל פינה אפילה של גבול מדומה – הוא יבקש רק קצת אור על מנת להמשיך בדרך הקשה המדומה אל היעד הבלתי מושג.

לא יבקש הילינג לרוחו נפשו וגופו אלא יסתפק בטיפול רייקי או סדנה אחרת.

הוא לא יבקש את כוחה, חדותה ועוצמתה המטהרת של האמת לחייו – הוא רק יבקש אמת ברגעים המבלבלים והמתסכלים ואחר כך מייד יקפל את המראה.

הוא לא יבקש אושר אינסוף המבעבע עמוק מבפנים ומשמיד כל סבל משמר זהות – הוא יבקש שיהיה בסדר. שיהיה שמח. שלא יפריעו לו יותר מדי והוא הקטן ישמח בחלקו.

הוא גם לא יבקש לתת בנתינה שלמה מעמקי אחדותו אל האחר – יעדיף לתת במידה הנכונה ו"הראויה" על מנת לשמור על מאזן האימה. אתה קיים שם. אני קיים כאן..

אי אפשר להאשים את אותו אני קולקטיבי שהוא מנסה לשמר את עצמו. הרי זה בדיוק תפקידו וקלקלתו.
לעיתים נדמה שזה פשוט מסובך מדי. מורכב מדי. קשה מדי. לא ארצי מדי.
לבקש את מה שבאמת יכולנו ואמורים אנו לקבל.
הצורך בשימור הסיפור, המגן עלינו באשליית הפרטיות הקולקטיבית, מובן למדי, אבל נשמה שכבר חוותה רגעים של גדלותה, יודעת בתוכה את האמת.

נח לנו כקבצנים וכקמצנים. יכולנו לבקש כל כך הרבה יותר. יכולנו לתת כל כך הרבה יותר.

כשנפנים זאת ברגע,
אם נהיה אמיצים,
פתאום נגלה משהו חדש,

נשמה יוצרת מציאות.

*

קראו עוד על "מהי רוחניות?" בבלוג של כוכב האהבה - רוחניות עכשוית, רוחניות מתקדמת ועוד.

*
סדנת שפע והגשמה - עם נירוואן עמנואל לב

מזמינים את השפע לאהבה, לפרנסה, לזוגיות ולנשמה



סדנה מיוחדת ומעמיקה עם נירוואן עמנואל לב, בה נעמיק נחקור ונאיר את השפע בכל הרבדים השונים המשפיעים על חיינו.
נאיר את המקומות בתוכנו שחוסמים או מעכבים שפע זה ונשלח לשם ריפוי הרחבה ופתיחה המזמינה שפע רב לחיינו.

לפרטים:  סדנת שפע והגשמה


 0522849727 - [email protected]

מתנת הנשימה: החיים מעסים אותנו מבפנים /  דווה-פאת'

 זהו תרגום מאנגלית למאמר מיוחד שכתב דווה פאת' , תרפיסט בכיר לנשימה מעגלית ותהליכים תרפויטים. המאמר תורגם על ידי קרן ברס ומוגש כאן לפניכם בתרגום המקורי.
החיים מאפשרים לנו הזדמנות מדהימה: אם תחיה את אנרגיית החיים במלואה - תוכל להתעלות מעבר למגבלות הגוף והשכל, אל אקסטאזה מלאה. הנשימה, היא הרוח ששומרת את אש אנרגיית החיים חיה בתוכנו. אני קורא לה "יהלום הנשימה" כי הנשימה מכילה בתוכה, כמו צלעות היהלום, המוני היבטים ופנים להעשיר ולהאיר את חיינו.

החזון שלי לחיים בריאים הוא: 40 שנה של ריצה והתרגשות, 40 שנה של הליכה שלווה ועוד 40 שנה של ישיבה שקטה עד להיעלמות. די בקרוב יהפוך להיות דבר נורמאלי לפגוש אנשים שחיים עד גיל 120 ואפילו יותר. כדי שזה יוכל לקרות, יש כמה פרטים בהם כולנו נצטרך לטפל היטב: תזונה, תרגול גופני, איזון רגשי, פתיחת הלב, אהבה וסקס, יצירתיות ומדיטציה- ואחרונה חביבה אך למעשה עומדת במרכז, בין כל ההיבטים האלה: הנשימה, שמקשרת כגשר בין כל מימדי חיינו.

הדרך בה אתה נושם היא הדרך בה אתה חי. הדרך בה אתה חי היא הדרך בה אתה נושם. נשימה עמוקה שומרת עליך בריא; נשימה שטוחה מחלישה את המערכת החיסונית, מושכת אותך שוב ושוב אל תחום המחלה (במקור: Dis-ease). כדי להעמיק את נשימתך תוכל לבחור בדרך אקטיבית, ספונטאנית וטנטרית - או בגישה יוגית וממושמעת יותר. בכל דרך בה תבחר, כדי לפתוח ולהעמיק את נשימתך תצטרך לעבוד על הסרעפת שלך.



הסרעפת: נשמתה של נשימה בריאה

היוונים העתיקים מיקמו את מושב הנשמה במרכז הגוף, בגובה הסרעפת. גם אם לא נסכים איתם, עדיין ניאלץ להודות שהסרעפת היא מערכת השרירים תומכי-הנשימה החשובה ביותר. רוב האנשים לא מבינים את הקשר המשמעותי בין הסרעפת לנשימה. הסרעפת מהווה מפתח חשוב לנשימתנו ומכיוון שכך, היא בעלת השפעה עמוקה על כל התהליכים המרכזיים שקורים בגופינו ובחיינו.

הסרעפת ממוקמת לרוחב מרכז הגוף, במקום בו החזה והבטן נפגשים. היא מיוצבת בין החלק התחתון של עצם החזה, כלוב הצלעות התחתון, עמוד השדרה וקרוב לשרירי הגב והבטן- ובכך היא מהווה הפרדה בין החלק העליון והתחתון של גופינו. מכיוון שכך, הסרעפת היא הרבה יותר מאיבר תומך נשימה; היא גם מחברת וממזגת את שני העולמות של הבטן והחזה- מבחינה פיזית, פסיכולוגית ואנרגטית.

הסרעפת מתפקדת במרכז גופינו- נעה למעלה עם הנשיפה ולמטה עם השאיפה. במצב רגוע השאיפה והנשיפה נמצאות באיזון נכון. הכיווץ וההרפיה החלקים והקצביים של הסרעפת ושרירים הקשורים אליה, מאפשרים לנשימה לנוע כגל עדין דרך גופינו ויוכלו לתת לנו תחושה אוקייאנית (מלשון אוקיינוס) וזורמת של החיים.

ישנן תנועות רבות בטבע, אשר מזכירות לי את פעולתה של הסרעפת. לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי בוהה בציפורים גדולות עפות בקלילות גבוה בשמיים, לעיתים אני נהנה לראות צמרות עצים נעות כגל ברוח או את המשחק של עלה הנישא ברוח. כל אלה גורמים לי לנשום.

פעם צללתי בקאריביים המקסיקנים והתמזל מזלי לראות טריגון – דג גדול שטוח -  מחליק בכנפיו הגדולות על ריצפת האוקיינוס. נדהמתי מהתחושות הנפלאות שהתנועה ההרמונית שלו עוררה בגופי, רק בכך שצפיתי בו! זה היה היום שבו הבנתי את שפתה של סרעפת משוחררת ורגועה.

בריאות והתחדשות דרך עיסוי פנימי


אחד מהניסים הנשכחים של גופינו היא היכולת לעסות, לטהר ולרפא את עצמו על ידי נשימה טבעית. על-ידי תנועת העלייה והירידה של הסרעפת, כל נשימה מעסה את כל איזורי ואיברי הגוף. העיסוי הטבעי הזה מנקה פסולת מאיברי הגוף הפנימיים, תומך בזרימת הדם, מרפה מתחים ושומר עלינו פתוחים ואנרגטיים- ובכך מאפשר מחזור דם איכותי ורוויית חמצן גבוהה ברמת המיקרו-סירקולציה של כל רקמות ותאי גופינו.

עוד מהרפואה הסינית העתיקה ידוע שחסימות בגוף ובאיבריו קשורים לעיתים קרובות למתח נפשי ופיזי בלתי-פתור. בסרעפת נוצר מפגש מרתק: הפיזי והפסיכולוגי נפגשים במבנה ביולוגי. סרעפת משלבת שתי מערכות שרירים שונות. באחת אנחנו יכולים להשתמש באופן מודע כדי להשפיע על נשימתנו ולשחרר מתח, ומערכת השרירים השנייה עובדת באופן לא מודע ועצמאי, מה שאומר שהסרעפת נעה, "מנשימה" אותנו ומשחררת מתח גם כשאנחנו לא מודעים לכך.

מבחינה פסיכולוגית, הסרעפת ונשימתנו מהוות נקודת מפגש של המודע והלא-מודע שלנו. לכן התנועה דמוית-העיסוי של הסרעפת תומכת בתפקודינו הפיזי והפסיכולוגי גם יחד, ובכך שומרת על בריאותינו בכל הרמות.

תנועת גל הנשימה המתרחשת בבית החזה שלנו, נגרמת על ידי הסרעפת, אשר מעסה דרך תנועתה העמוקה את הריאות, את הלב ואת בלוטת התימוס, בלוטה החשובה לחיזוק המערכת החיסונית שלנו. גל הנשימה מהדהד גם אל הצוואר, הראש והזרועות. לכן, נשימה בריאה ומבנה גוף גמיש, חיוניים במיוחד למניעת מחלות לב וכלי הדם הקשורים אליו. גל הנשימה נע ומגיע אל הלב מבחוץ, היכן שכלי הדם תומכי תפקוד הלב ממוקמים, מעסה אותם ובכך שומר עליהם פתוחים וצעירים, מאפשר לדם שזורם בהם ביתר קלות להזין ולהמריץ את שריר הלב.

הקשר בין נשימה חסומה ורגשות חסומים לבעיות לב

לעיתים קרובות לא מתייחסים לגורם סיכון פסיכולוגי חשוב להתקפי לב; זוהי טינה חבויה ורגשות חסומים, בעיקר כעס מודחק. חסימת רגשות אפשרית בקלות על-ידי חסימת התנועה של הנשימה שלנו: אנחנו מכווצים את בית החזה, מהדקים את הבטן ומחזיקים את הנשימה. גל הנשימה לא יכול לנוע בגוף ולתת ללב ולכליו עיסוי עמוק ומטהר. עם הזמן, אם נמשיך לעצור את נשימתנו ורגשותינו, כלי הדם והלב עלולים להיחסם, יוצרים איום ממשי על חיינו.

השפעת עיסוי הנשימה של הסרעפת על איברים אחרים הוא דומה. למשל, עיסוי הנשימה שומר את מקלעת השמש, ה"סולר פלקסוס" - מרכז הכוח ומערכת העצבים שנמצא במרכז הגוף - רגוע ו"זורח". אנו חווים זאת כתחושת חמימות פיזית ופסיכולוגית, אשר מרחיקה אותנו מהחשיכה של הדיכאון. דמיינו את מקלעת השמש כמו השמש הפנימית של היקום הפנימי של גופינו, כל מה שחי בתוך היקום הזה מושפע מקרניה, מחומה ואורה.

בבטן, גל הנשימה תומך באיברי מערכת העיכול. תנועת העיסוי הכדורית שיורדת לכיוון הבטן ונתמכת בנשימה עמוקה בריאה לעיכול שלנו, לכן הליכה קצרה אחרי ארוחה טובה יכולה לעזור לתפקוד העיכול. לבסוף, מגיע גל הנשימה שלנו גם לאגן, מעסה, מנקה ומחייה את איברי הרבייה שלנו. לכן נשימה טובה ועמוקה חיונית גם לבריאות המיניות והפוריות שלנו.

איכות העיסוי הפנימי הזה תלויה בעוצמת ובמקצב הנשימה. ככל שהנשימה טובה יותר, העיסוי יהיה עמוק יותר, והבריאות שלנו טובה יותר. בקיצור, בכל נשימה החיים מעסים אותנו! עם כל נשימה החיים נוגעים בנו מבפנים, מניעים, מנקים ומחדשים את גופינו.

כשמישהו נוגע בנו בדרך נעימה, גופינו מרגיש זאת כאהבה; ביכולתה של הנשימה לתת לנו את אותה חוויה – רק מבפנים. בכל נשימה אנחנו יכולים להרגיש אהובים על-ידי היקום, על-ידי החיים, בכל נשימה אנחנו יכולים להרגיש חלק מהחיים המופלאים האלה.

 

דווה-פאת':
רופא מנתח ותרפיסט בעל שם עולמי כבר יותר מ-20 שנה, אחד מהמורים הגדולים בעולם לתחום הנשימה ריברסינג ולתראפיה באוריינטציה מדיטטיבית. כיום הוא מנהל את ביה"ס הבינלאומי, "Osho Breath Energy School". ומכשיר תרפיסטים רבים. חלק ממאמר זה יופיע בספר "Diamond of Breath" שכתב דווה-פאת'.

http://www.devapath.info

תרגמה:

קרן ברס:
תרפיסטית ומנחה מנוסה ל ריברסינג ונשימה בטיפולים פרטיים ובסדנאות קבוצתיות. מפיקת סדנת כתיבה יוצרת - לכתוב פרא. 052-4422540 [email protected]

זוהי מדיטציה מיוחדת ומומלצת לאיפוס ריכוז וסינכרון מול תדר הקיים.
חיבור בים שמיים לארץ. בין פנימי לחיצוני. 
מפגש במרכז.
נשימה לנשימה, שרשרת החיים
"הנשימה היא קו-החיים שלנו. הנשימה מחברת ומאחדת אותנו עם האנרגיה הנעלהשבעולם. 
מאורעות חיינו הם כמו שרשרת פנינים, דרכן עובר חוט הנשימה ומחבר אותן יחד... הנשימה מחברת את כל המתרחש."
לאונרד אור  

מדיטציית שמיים וארץ

חלק 1:
עמדו או שבו על כסא, כשכפות הרגליים מונחות על הקרקע. עצמו עיניים, הרפו את הגוף. 
הפכו ערים לאזור הראש והקודקוד, ראו את הראש מואר ובוהק. נשמו את האוויר דרך הקודקוד במורד הגוף, ונשפו אותו דרך כפות הרגליים אל עומק האדמה. המשיכו לנשום כך 5-10 דקות
כשסיימתם, הישארו כפי שאתם, חוזרים לנשימה רגילה. 

עצרו לכמה רגעים שקטים לפני השלב 2.

חלק 2:
הפכו ערים לאגן, לגפיים התחתונות, עד הכפות הרגליים- אותן ראו מוארות באור בוהק. הפעם נשמו הפוך: כשכפות הרגליים מוארות מאוד, התחילו לנשום דרכן, כאילו את האוויר אתם שואפים ו"מושכים" מתוך האדמה ומעלים את האנרגיה לאורך הגוף. נשפו החוצה דרך הראש והקודקוד. המשיכו כך 5-10 דקות. 
כשסיימתם, חזרו לנשימה רגילה, ולאחר דקה או שתיים פקחו עיניים 


מדיטציה זו מעולה לפתיחת הנשימה ובית החזה ומילוי הגוף באנרגיית חיים טבעית זמינה ובריאה.

כמוכן זוהי הכנה מעולה לקראת סשן נשימה מעגלית שיש לבצע עם ריברסר\ית מומחים בלבד.
טיפ קיץ:

מזגנים הם המצאה נפלאה שמאפשרת לנו לעבור את הקיץ, אבל כמו בכל דבר הסוד הוא המינון. 

המזגנים קשורים להרבה מבעיות הבריאות שתוקפות אותנו בקיץ. בזמן שהמזגן פועל, בעיקר מי שמפעיל אותו מבוקר עד ערב- אני ממליצה להשאיר חלון קטן פתוח, כדי שתהיה תחלופת אוויר ואיכות נשימה גבוהה יותר.

פחות מזגן (ופחות מעברים קיצוניים מקור לחום) = יותר חמצן, יותר פראנה, אנרגיית חיים זמינה = פחות מחלות והתקררויות, תפקוד טוב יותר של מערכת החיסון, שינה טובה ותפקוד עירני.

מה קורה כשיש סופה?
הדחף הראשוני של לא מעט מאיתנו, כמו במשפט החכם ההוא: לעצום את העיניים ולחכות שהגשם ייגמר. 
תקופות סופה וקושי מעלות מתוך הבוידעמים שלנו מנגנוני התמודדות עתיקים: קול עמוק בתוכנו מפעיל סירנה וקורא לרדת למקלטים ("להפסיק להרגיש, ומהר! כל האמצעים כשרים, לעצום עיניים ולהתעלם אם צריך!"), קול קורבני מקונן ומתווכח עם הגשם ("למה זה קורה דווקא לי?"), קול אחר מחפש אשמים בסופה ("הכל בגללו / הכל בגללי..."),אחר מסתכל על הדשא של השכן ("למה אצלם יש אביב?") קול ה"קולאפסינג" קורס בחולשה ("לא יכול להתמודד עם זה"), זה שכבר בעיצומה של הסופה "חייב להבין למה זה קורה לי" (קול שמבזבז המון כוחות על לופים מחשבתיים), עוד קול ערמומי הוא ש"רוצה לפתור את זה ודי" (בנדוד קרוב של ההימנעות וההדחקה בתחפושת מתוחכמת, שרוצה כבר להגיע לסוף השיעור, אבל בלי לעבור דרכו). ויש עוד רבים, משתנים מאדם לאדם. פיתחנו את הטקטיקות ברגעי קושי בעבר, אין מה לשפוט אותן ולא אותנו.

במקביל לקולות האלה, נשמע עוד קול. בשל ובוגר יותר. אם למדנו לקרוא את סימני המקרא הקטן שמקופל בפינה הצדדית של מפת החיים, אנחנו יודעים שסופה = הזדמנות. אבל כשקשה, לא תמיד אנחנו זוכרים את ההזדמנות. העיקר שזה ייגמר.

ללמוד לנוע על גל החיים והנשימה 
כל פעם שחוויתי סופה גדולה, רציתי ללמוד איך להפסיק לחוות סופות. כולנו נדרשים מתישהו להתמודד עם שינויים מטלטלים, פחד, נטישה ומוות, מחלה וכאב, בלבול וחוסר אונים. ואני שנים רבות רציתי שמישהו ילמד אותי איך לעשות שהחיים יהיו טובים ומושלמים. בלי בעיות, כאב וסטירות פתאומיות. היינו רוצים לפעמים לקבע את הגל התמידי של הקיום שלנו על תנודה אחת נעימה ונוחה של אושר נצחי. החיים גילו לי שוב ושוב שזה ניסיון נואל שמתווכח עם טבע החיים. ושבויכוח שבין הראש שלי ובין החיים, החיים תמיד מנצחים.

החיים הם לא טובים. או רעים. הם פשוט גל. גל עם תנודה תמידית. השאיפה לחוות רק נעימות ואושר או להיאחז בנקודות מסוימות של הגל, היא התנגדות לטבע החיים והיא תתסכל אותנו עמוקות שוב ושוב. גם הטקטיקות הישנות לרוב לא יסייעו להקל את ההתמודדות עם הגל ולעיתים גם יחלישו אותנו. 
אנחנו לא יכולים לשלוט בגל, אבל אנחנו יכולים לשנות את מערכת היחסים שלנו איתו.את זווית ההתבוננות שלנו. את הנקודה העמוקה מתוכה אנחנו יוצאים אל הגל הזה.

לפעמים השמש תזרח וזה יהיה נהדר, ולא נשאל שאלות. אבל כשיגיע החורף, הדבר היחידי החכם שבאמת נוכל לעשות, הוא ללמוד לרקוד בגשם. ללמוד את הגמישות הזו, להיזכר בריקוד של הגל, בתנועה הטבעית הזו שכל חיה זוכרת וכל תינוק יודע, לפני שהוא גדל ושוכח ומתחיל להתווכח עם הקיים ולנסות לשלוט בכל מה שקורה.

הנשימה היא אחת מהמורות הגדולות שמלמדת אותי לרקוד בגשם. עם כל שאיפה וכל נשיפה- מאפשרת לי להתחבר לתנועה התמידית והטבעית של הגל, למטה ולמעלה, פנימה והחוצה, לקבל ולשחרר... נשימת ריברסינג מאפשרת לנו לשחרר מטענים שמונעים לנוע עם הגל בגמישות, לקבל אנרגיה מחזקת ולהעצים את הכוחות הפנימיים בנקודות בהן אנחנו זקוקים לכך. המוזיקה הקצבית של הנשימה שמרגיעה כל תינוק בזרועות אימו, מאזנת ומסנכרנת גם אותנו, מסייעת ליצור קשר חדש, זורם ובריא עם הגל, עם הסופה ועם השמש.

ריברסינג: גם אם בחיים שלכם יש גשם, טפטוף או שמש- כך או כך אתם מוזמנים לבוא לנשום ריברסינג, להעמיק לתוך נושאים משמעותיים בחייכם וללמוד כלי ריפוי וצמיחה ייחודי. אפשר להיפגש רק לרגע קצר של הגל, למשל בסדנת סופשבוע, ואפשר בליווי של מפגשים אישיים - כי לפעמים טוב ונכון שמישהו ילווה אותנו בפרק מתוך הדרך הגלית שלנו. 
השותפות הזו בינינו לזמן מה שבו הגלים שלנו נפגשים, היא שותפות מרגשת בעיני. אחת ההזדמנויות היפות שלנו כבני אנוש. לקבל ולתת : ריפוי, אהבה, ליווי. עצם קיום השותפות הזו, היא הקרקע לתהליכי ריפוי וצמיחה רבים.

נכתב על ידי קרן ברס - טיפול ריברסינג

נשימה על פי ויקיפדיה היא -

נשימה - שם כללי לתהליך ביולוגי הקשור לקליטת חומרים מהסביבה לשם הפקת אנרגיה.

אבל כולנו יודעים שנשימה היא הרבה מעבר לזה.
נשימה היא אולי הכח המניע מאחורי כל התהליכים בגופנו. הן הפנימיים והן החיצוניים.

עבודת נשימה היא אולי אחד הכלים החשובים ביותר על מנת להתמודד עם טראומות עבר.
אין טראומה שעובר הגוף שלא מבוטאת בנשימה.
עצירת נשימה. קפיאת נשימה. הדחקה בעזרת הנשימה.
הכל מתחיל שם ולכן הדרך לפתרון תעבור בדיוק כאן

ריברסינג - נשימה מעגלית - לידה מחדש

אולי הטכניקה הטובה ביותר על מנת להתמודד עם טראומות גופניות ונפשיות ועוד שלל בעיות בריאותיות שמקורם בנשימה.

כל תהליך תרפויטי יעוצם ביותר בעזרת טכניקת הנשימה מעגלית - ריברסינג.

בואו לנשום. כי הנשימה היא השער לחיים בריאים ונוכחים ברגע.