החיים שלי אינטנסיביים,  וכדי להשאר מאוזנת, אני צריכה למצוא רגעים של הרפייה ומנוחה, והרבה דרכים יצירתיות לשחרור מתח. אחרת הגוף מתחיל לסמן ולדבר בשפה שלו: השכמות תפוסות, הנשימה קצרה, הראש מוטרד... כשזה קורה, אני מקשיבה ומבינה שהגוף מבקש לעצור ולשחרר. כשאני לא מקשיבה וממשיכה לרוץ, איתותי הגוף מתחזקים.  מכירים את זה...?

בכל יום בקליניקה שלי אני פוגשת אנשים שסובלים מתסמינים של מתח כרוני: קשיי נשימה, תשישות, בעיות לב, שינה ועיכול, כאבי גב, צואר וראש, בעיות הורמונליות, חוסר שקט, עצבנות, נטייה להתמכרויות, חוסר סיפוק, חולשה של המע' החיסונית ושל הכבד,  דכאון, חרדה, לחץ דם, מחלות אוטואימיוניות ועוד.
מתח בעיני הוא הפרעה תרבותית. מילדות מלמדים אותנו להשאר בשליטה, הישגיות, עומס, ותמיד לעבוד קשה... ואף אחד לא מלמד אותנו שזה בסדר להרפות ולשחרר.

צבירת מתח כרוני - כך רבים מאיתנו מתפקדים מדי יום. איך זה קורה? 

1. מצב חירום מדומה: המתח בו אנו מתנהלים, מפעיל מנגנון הישרדותי אבולוציוני עתיק. זוהי תשדורת של "מצב חירום" מדומה שמזניקה את מערכת העצבים הסיפטתית, ואיתה דריכות וכיווץ שרירי הגוף. מנגנון המתח ההשרדותי שאמור להיות מופעל רק כשנמר תוקף אותנו בג'ונגל, נשאר פועל למשך חודשים ולעיתים שנים. וכך, אנחנו חיים את חיינו עם מערכת עצבים דרוכה ושרירים נוקשים. מה קורה אז?

2. הזרימה נפגעת: חשבו על צינור רחב שלפתע התכווץ - אנרגיית חיים (פראנה) מתקשה לזרום בגוף כשהוא נוקשה. התוצאה: הנשימה הופכת שטוחה, זרימת הדם נפגעת, ואיתה חילוף החומרים, רמת החיוניות, השינה והמערכת החיסונית כולה. 

3. שומר הראש: כשהסטרס נמשך, הוא תובע המון אנרגיה. מרכזי הגוף והנפש נחלשים, אנחנו פחות מחוברים לעצמינו. בתגובה הראש (מיינד) "לוקח פיקוד". המיינד טוב בניהול חשבון בנק - אבל גרוע בהרפיית מתחים. זרימת אנרגיה, רגש וחיוניות... זה ג'יבריש בשבילו.
ואנחנו? בתוך המגדל בבל הזה הופכים להיות לא שמחים, לא בריאים, עייפים. רצים על טייס אוטומטי בקהות חושים. המיינד ממשיך לירות פקודות של סטרס ושליטה, שיוצרות החמרה. הוא מנהל אותנו, אבל כמו בוס גרוע. הוא לא מבין מה באמת הגוף והנפש צריכים. 

4. עכשיו הגוף מאותת: בשלב הזה הגוף מתחיל לדבר איתנו דרך קשיים פיזיים ונפשיים. זו דרכו לומר ולסמן שלא טוב לו, ושקשה לו לשמור על בריאותינו במצב הקיים.
 
5. הקשבה לשפת הגוף - או התעלמות? עכשיו תפקידנו להכנס  לתמונה. זה הזמן ללמוד את השפה של הגוף שלנו. עצרו והקשיבו לאיתותים, לכל חסימה רגשית או פיזית שאתם סוחבים. הם חשובים. ככל שתתעלמו מהם, הם יתגברו או ימצאו דרכים חדשות להסב את תשומת ליבכם. קחו נשימה ושימו לב, ממש עכשיו תוך כדי הקריאה, לתחושות שעולות בכם.

אם בחרנו להמשיך לרוץ על אוטומט ולהתעלם - חזרו לתחילת הטקסט, על כל הבעיות בהן אני נתקלת כתוצאה ממתח. זה לא ישתפר אם לא נלמד את הגוף והנפש מציאות חדשה, שבה מותר להרפות.

אם בחרנו להקשיב - קחו נשימה והרפו בנשיפה... יופי. זה הזמן ללמוד לשחרר!
להזכר איך להרפות ולשחרר מתח - זו לקיחת אחריות אמיתית על חיינו. זו  גם אחת המיומנויות החשובות, הנעימות, הטבעיות והמתגמלות ביותר שאפשר ללמוד. מיומנות שתהדהד בביתינו ובכל מי שסביבינו.

יש לנו את כל הכלים כדי לעשות זאת: גוף שמדבר איתנו, נפש שיודעת לסמן כשנעים ונכון לה, ויכולת טבעית להשתנות עם החיים. הנשימה היא מפתח מרכזי בלמידת ההרפייה, ובפרט הנשיפה. ריברסינג נפלא בזה, ובמהרה ניתן להרגיש "כאילו טון מתח השתחרר ממני" כמו שאמרה לי מטופלת השבוע. נרגיש הקלה אדירה בנשימה, שיפור עצום בשינה, עלייה בחיוניות ובשמחת החיים, ואיזון מחודש מכל הבחינות.

כיצד נלמד להרפות מתח? בתוכינו אנחנו יודעים בדיוק איך...

שחרור רגשות שעולים במהלך היומיום /  פעילות גופנית קבועה / תשומת לב לנשימה ולסימני הגוף  / תרגול נשימה וריברסינג / שינה מספקת- 7-8 שעות בלילה / תזונה בריאה / חשוב: מנוחה והנאה הן לא מותרות! נקדיש זמן לעיסוקים מהנים ומרגיעים, נטולי מטרה: שהייה בטבע, בים, הקשבה למוזיקה, עיסוי, יצירה, ריקוד, מדיטציה, שיחה עם חבר טוב, וכל מה שיוצר תחושה טובה.
התחושה הנעימה, היא האיתות של הגוף והנפש שאנחנו פועלים בכיוון הנכון  והבריא לנו.
                                                 

בואו נשחרר כבר עכשיו:

תרגיל נשימה של חמש דקות לשחרור מתח

שלב 1-  כשתי דקות (20-30 נשימות): שבו בנוחות או שכבו. הניחו יד על הבטן, נשמו והרגישו היכן יש מתח או דריכות בגופכם. אל תתעלמו מהתחושה גם אם היא לא נוחה! תנו מקום למה שעולה, הקשיבו. זוהי שפת הגוף שלכם.  

שלב 2 -כשתי דקות (20-30 נשימות): שאיפה מגבירה- נשיפה משחררת: התעצמות התחושות מסייעת להן להתבטא ולהשתחרר. לכן תוך נשימות איטיות ועמוקות, עם כל שאיפה תנו לתחושה להתעצם (המתח הופך יותר מתוח, מועקה עוד יותר מעיקה, שריר מכווץ נהיה יותר מכווץ...), ואז בנשיפה ארוכה מאוד, שחררו ודמיינו שאתם מרפים אל זרועות גדולות ונעימות. ושוב- עם כל שאיפה הזמינו את התחושה להתעצם, ועם הנשיפות הרפו את שרירי הגוף והפנים, והרגישו שאתם שוקעים אל זרועות שעוטפות אתכם.

שלב 3- דקה אחרונה: רק נשמו והרפו בעדינות אל הזרועות הנעימות. תנו לגוף להיות צף ורפוי. 

מאחלת לנו ימים בהם נקשיב לצרכי הגוף והנפש שלנו!
קרן אהרוני-ברס

לשאלות ושיתופים בהמשך למאמר, על סימני הגוף והנפש שלכם ועוד -  אתם מוזמנים לכתוב לי ולהתייעץ.

*

קרן אהרוני ברס - טיפולי ריברסינג, נשימה מעגלית וסדנאות ריברסינג, תרפיה ומודעות.

זמן נשימה עם קרן אהרוני ברס - ריברסינג בתל אביב. בסדנת "זמן נשימה" נחווה את השפעתה המדהימה של עבודת העומק דרך ריברסינג ונשימה מעגלית, ונשלב גם טכניקות נוספות: ביו-אנרגיה, מדיטציה והילינג. ריברסינג היא שיטה עוצמתית ונהדרת, דרכה נלמד לשחרר מטענים ודפוסים שמפריעים לנו,  ונתמלא באנרגיה חיובית וחדשה. ב-26.6.2018 בסטודיו טיליה בתל אביב
  [email protected] לפרטים נוספים: צפריר 054-3088737 

מאמר מאת אפרת שר שלום, מורה ומנחה בכירה בקורס בניסים.
לפרטים מלאים ולמועדי פתיחת קורס בניסים.

"קורס בניסים" אשר הגיע לעולם לפני כמעט 40 שנה, מדבר על הסליחה ככלי מרכזי.

הסליחה מבטיחה לנו את הבטחון אותו חיפשנו, את השלווה, וודאות שקטה לגבי עצמנו.

"מי אני" זו השאלה שבני אדם שאלו את עצמם מאז ראשית הזמן.

התשובה לשאלה זו חייבת להיות אחת. תשובה אחת תואמת לכולם. שאם לא כן, לא היו רבים כל כך שואלים אותה.

שאלה זו מאפשרת לאין סוף תשובות להגיע, להגיע ולהעלם, על מנת לאפשר לעוד תשובות להגיע. "ספקות יבואו וייעלמו, וייעלמו על מנת לבוא שנית."

עד אשר תימצא התשובה שאיתה נוכל להישאר. עד אשר נדע. זו התשובה ואין בלתה.

את השאלה  "מי אני", חשוב שנשאל מפעם לפעם, אם לא בכל יום. שאלה מהותית, שמובילה אותנו אל קודש הקודשים ממש. זו השאלה היא שתחלץ אותנו מעולם של אשליות שבו הכול משתנה ודבר אינו יציב.

שאלה זו, מבקשת שנניח לכל מה שאנחנו לא. אני אינני הרצונות שלי. אני אינני החלומות שלי, לא הספקות, לא התהיות, לא הכעסים או האשמות. אני אינני הרגשות המתחלפים, ומצבי הרוח. אני אינני העבר שלי, אף לא הדברים אותם אני עושה או עשיתי. לא המשפחה שלי, לא הלאום שלי, לא החברה בה גדלתי, לא העם שלי. כל אלה אינם מייצגים את ה"אני" שלי.

אנחנו מחפשים תשובה יציבה בעולם משתנה. משהו שאפשר להישען עליו. משהו פנימי שניתן לסמוך עליו בכל עת, מצב ומקום. תשובה אחת. אשר בתוכה כולנו מוצאים שלווה ונחמה.

כדי להגיע לתשובה אנחנו יוצאים למסע עם עצמנו. יש להסיט הצידה כל הרגשות והמחשבות שאינן מציעות שלווה. על מנת לפנות מקום לתשובה הראויה.

איך נסיט הצידה? מה עלינו לעשות על מנת לוותר על מגוון הרגשות שאינו מגדיר אותנו, אלא מתעתע ומטריד?

הסליחה, אומר "קורס בניסים" היא המפתח לאושר. היא זו שתעניק לנו את תחושת השלווה והידיעה של "מי אני". היא תישא אותנו רחוק, אל מעבר לאשליות, מעבר לסיפורים אותם אנחנו מספרים לעצמנו, מעבר לתוויות ולהגדרות. הסליחה תראה לנו מציאות כה יפה שלא נחדל להשתאות מיופייה.

מהי הסליחה? הסליחה היא ההסכמה שלא להאמין למה שכובל אותנו. מחשבותינו אנו. ניפוי מכל האלילים שיצרנו בעולמנו. אלילים בדמויות אדם, חפצים, ריגושים ודברים אחרים שאנחנו חייבים שיהיו שלנו. הסליחה, כמו התפילה, מבקשת מאיתנו התבוננות אוהבת ושקטה. חזרה אל מקום שהוא בית, בו כל הדברים מושרים בעדינות, והשמחה היא שירת ההודיה שלה.

"קורס בניסים" מדבר על שני רגשות שמתוכם  אנו פועלים; אהבה ופחד. האהבה בהיותה הכוח הגדול של העולם אינה דורשת דבר. הפחד לעומתה מנסה להציג את עצמו באין ספור פנים. הפחד נועד להרחיק אותנו מן המהות, ולספר לנו שאת האמת נמצא תמיד מחוצה לנו. אצל אדם אחר או במקום אחר. על מנת לעשות את המעבר העדין בין מחשבות הפחד למחשבות האהבה ניתנה לנו הסליחה במתנה. היא אינה מבקשת קורבנות. היא מתקיימת בזכות עצמה. מאירה, גלויה ביופייה  ומרפאה. מרפאה מאוד.

אין בה אשמה או האשמה. איש אינו נדרש בתשלום כלשהו. אין היא מחפשת צדק או קורבן.

הסליחה משכינה שלום. היא נושאת אותנו למקום מבטחים. אל המקום בו השאלה "מי אני" אינה קיימת עוד. כי נמצאה התשובה.

אפרת שר-שלום – ממייסדי "קורס בניסים" בארץ. מנחה בכירה ב"קורס בניסים". תלמידתו של אבי יסעור (1949-2010). ראש קהילת "קורס בניסים". לקחה חלק בתרגום הספר "קורס בניסים" ובמוספיו, "שירת התפילה" ו"הפסיכותרפיה". ערכה את הספר "שלום". מנחה תפילות שלום בעולם. מלמדת את הקורס במשך 30 שנה. מלמדת ויוצרת את תוכנית הלימודים להכשרת מורים ומטפלים בהוראת הקורס. 

*

עוד על הכשרות מורים ומטפלים וכן על רוחניות סליחה וניסים בקישורים המצורפים.
[email protected]
http://efratsarshalom.com

מגילת העצמאות של מורה ליוגה - מאת תמר עדי

הקטע הבא נכתב על מנת להפיג מעט את ההילה הנינוחה\טבעית שיש למקצוע שלנו וכן גם על מנת לקטר על התפיסה הרווחת שיוגה וכסף כמו שמן ומים הם... לא מתערבבים...

 מילים מילים ואת משמעותן...

זוכרים איך שכשהיינו ילדים היינו שומעים את המבוגרים מדברים בניהם ואנו הקטנים היינו מנסים נואשות להבין את פשר המילים המסובכות? כשכבר התחלנו לקלוט משהו אז הם עברו לאנגלית...

בהיותי ילדה קטנה היו כמה מילים שכאלו אשר נזרקו לחלל ונותרו להן במשך שנים רבות עטופות ניחוח מסתורי ואסור... מילים כמו רווקה, גרושה, לסבית או הומו הוסיפו לחיינו כילדים עניין רב, ניחושים, תהיות וסקרנות אינסופית. שלא לדבר על קללות מעניינות ששמעתי בשכונה וחזרתי איתן הביתה...

דוגמא למילה אשר זמן רב החשבתי אותה למילת גנאי היתה "לבורנטית".

לאמא שלי היתה חברה בשם שושי ותמיד שלא בנוכחותה אמא שלי קראה לה  "שושי הלבורנטית" אני לתומי חשבתי שזו עוד קללה רק בשפה גבוהה ותמיד הרגשתי לא נעים ליד הבן של שושי אשר למד איתי בכיתה, בכל זאת הוא בן של לבורנטית... שנים עד שהבנתי לבד כי לבורנטית זו ההיא שעובדת במעבדה של הבית ספר. נו, ההיא עם החלוק הלבן...

מילה נוספת אשר קיבלה דווקא הילה חיובית ונצרבה בתודעת הילדה שלי כמשהו נוצץ, אחר ונחשק היא "עצמאי".

נולדתי למעמד פועלים אמתי, עם  אבא שיוצא למפעל הפלסטיק ב 6:00 בבוקר, עובד ברעש אטומי, נושם אסבסט, רוכן על שולחן העבודה וכעבור 20 שנים נזרק משם עם בעיות גב, שמיעה ומה לא... (אמא שלי היתה אחות, גם עבודה פיזית קשה ולא מוערכת).


המילה עצמאי היתה אצלנו בבית קשורה קשר הדוק עם כסף, יוקרה, מעמד גבוה וחופשות בחו"ל. לעצמאי יש תמיד מזומנים בארנק, הוא היה "חי כמו מלך" כי אין לו משכנתא (עוד מילה תמוהה) הרי שאת הבית הוא קנה במזומן...

כילדה לא הבנתי לעומק מה זה אומר ה"עצמאי" הזה. רק לקראת גיל חמש עשרה הבנתי כי יש שכירים כמו הוריי ויש עצמאים. יש כאלו שעובדים במפעל ויש כאלו שהמפעל שלהם. אני זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה והיחידה שכף רגלי דרכה בביתו של "בעל הבית" של אבא שלי. לראשונה הבנתי בכל הרבדים של הווייתי מה זה כסף. אני זוכרת היטב את הרעד והצמרמרים בגוף כשפתחתי את שער הברזל של הבית הפרטי, צעדתי על האריחים הגדולים מוקפת צמחייה עשירה ורחש של פכפוך מים (על זה אני לא חותמת... אולי זו תוספת שלי רק כי זה ממש מתאים פה...) עד שהגעתי לדלת עץ  ע נ ק י ת. למה הגעתי לשם אני לא ממש זוכרת, אבל את המפגש הראשון עם סממני הכסף אני זוכרת היטב...

להיות בעלת הבית.

עשרים שנים עברו מאז והנה אני עצמאית. "המפעל" הוא שלי.

אני מגיעה ל"מפעל" שלי פעמיים בשבוע לימים מרוכזים ואינטנסיביים.

המוצר שאני מייצרת הוא יוגה והלקוחות שלי הם אנשים שמחפשים להתגמש או להתחזק אבל לא רק: הרבה באים פשוט לנשום, להתרווח, לכבות את הנייד, לכבות את המינד. 

אני מוצאת כי מספיק ללקוחות שלי רק להגיע לחלל שיצרתי, לפרוש מזרון, להוריד את הגוף לרצפה וכבר השרירים נרפים, התודעה נרגעת והגוף נושם במקצב אחר. 

ב"מפעל" שלי עובדים 18 מורים שאני מוקירה ואוהבת. אני מנסה לתת להם תנאים טובים יותר מאלו שהיו לאבא שלי... במקום אסבסט הם נושמים קטורת. במקום לרכון על שולחן העבודה הם רוכנים ל"כלב מביט מטה" ובמקום רעש מכונות יש להם מוסיקה הודית...

אז אני עצמאית כבר שניים עשר שנים ובכל זאת:

החופשות שלי הן לא חופשות מפנקות בחו"ל אלא כאלו בארץ עם שילוב של עבודה. 

הבית במושב צנוע וקטן, אין אריחים משיש ואין פכפוך של מים... יש הרבה חובזות וטרמפולינה. אוכלים וקופצים.

עיקר העיסוק במקצוע הזה התעסקות זה אנשים, רגשות, מצבים, בריאות, שמחה, אושר, שביעות רצון ועוד כשאלו דורשת תשובת לב תמידית, נוכחות והקשבה. לא תמיד אני מצליחה בזה. מודה ומתוודה. 

ישנם גם מצבים של אי נעימויות הנוצרים כאשר משהו במשחק נפרם: ישנה ציפייה סמויה אך נוהמת מתחת לפני השטח מורה ליוגה תמיד במוד הנכון, המרגיע, המלטף והמכיל. שהטונים יישארו שקטים, שהאורות יישארו עמומים ושהמרחב כולו יהיה ההיפך המוחלט של החוץ הסואן והרועש. נדיר שהסט יהיה מבולגן, רועש ומלחיץ. אנחנו, המורים ליוגה, אכן מספקים את הסחורה ומהווים מפלט/מקלט מהיומיומיות הנושכת. 

אבל זה קורה לנו הרבה: הבועה מתפוצצת כשמגיעים לדבר על חומר. חומר אשר יעזור לשני הצדדים לקיים את המציאות העוטפת הזו.

אני לעולם (אבל לעולם!) לא אשכח את התלמיד אשר התבקש להסדיר חוב ואמר לי בזו הלשון ועם זה הטון: "אם את מתייחסת אליי כמו עסק גם אני אתייחס אלייך כמו עסק" מוזר, האם הוא חשב לו לתומו שאני מפעילה מוסד צדקה במרכז תל אביב?

אכן זה כואב לקום מתנוחת גופה ולדבר על כסף...

עזרו למורה ליוגה למצוא מה חסר בתמונה?  

אבל שוב זה קורה: 

מגיע תלמיד חדש לשיעור, מציג עצמו, מספר קצת על עצמו ויוגה, איפה כואב, מתי תרגל לאחרונה, אצל מי... ואז בשיעור אנו נותנים לו מעט יותר תשומת לב, בכל זאת תלמיד חדש... מתקנים, שואלים, מניחים יד, מביטים יותר, מנסים לזהות הבעות פנים: העווית הזו זה חיוך או סבל?

בתום השיעור הוא מתעורר לו בנחת מתנוחת הגופה, מבטו מעורפל וגופו נינוח ורפוי. הוא מארגן יפה את הציוד במקום, מספר לנו כמה נהדר היה ויאללה ביי.

זוכרים את "הציור השבועי לילד"? עזרו למורה החביב למצוא את הפרט החסר בתמונה האידילית הזו...
אהההה כן.... כסף.

הרי לא יעלה על הדעת כי אותו בחור יושב במסעדה, אוכל, מסיים, מחמיא או שלא מחמיא לשף על התבשיל הטעים, מחייך למלצרית והולך לו לדרכו. 

אז אני שואלת על מה ולמה זכינו אנו, מורים ליוגה, ואולי לא רק אנחנו, ליחס המיוחד הזה. ואיך זה שעדיין ישנם אנשים אשר חושבים שאנו המורים למדנו שנים כה רבות כדי להעביר לעולם את הידע, הזמן, תשומת הלב ולו רק כדי לזכות בכמה נקודות זכות בגלגול הזה או בשיטת כרטיסי האשראי: לצבור את הנקודות ולממש אותן בגלגול הבא...

ישנה איזו תפיסה כי האנרגיה של שיעור יוגה היא "נקייה" "טהורה" ואולי אף "גבוהה" בעוד שכסף מרגיש לנו "חומרי", "ארצי" ואולי אף "מלוכלך"??... בכוונה הכל במרכאות משום שאלו רק תפיסות שלנו את האובייקטים הללו: יוגה מול כסף. משהו מהתפיסה הזו גם קצת דבק בי. האי נעימות הזו לשבת במשרד ולסגור קופה (לספור שטרות...) ואז פתאום תלמיד נכנס... תחושת אי נוחות עם הסיטואציה וכן גם יש משהו מטעה בתמונה הזו. היא כל כך שונה ממראה המורה המודט (עושה מדיטציה) כך שהיא תיצרב לנו בתודעה יותר מעשרות שעות של ויפאסנה שאותו מורה ישב ושתק אותן. 

האמת, לא הייתי רוצה לספור כסף, מעדיפה לספור נשימות, אבל החיים נושפים חזק יותר על העורף העדין שלא היה רגיל אז למדתי זאת על בשרי, צריך לדעת לספור גם וגם...

שו שפע?!

שנים אני מזמינה שפע לחיי. ממש כך, במילה הניו אייג'ית הזו: ש פ ע.
והשפע בא. בגדול. שפע בריאות. שפע אהבה. שפע עניין בעבודה. שפע תלמידים ושפע של איכות חיים. 
רק מה התפספס? 
שכסף צריך להזמין במשלוח מיוחד, כסף לא אוהב שקוראים לו "שפע" או  "אור ואהבה"... כסף רוצה שיכנו אותו בשמו. בסדר, גם "פרנסה" תספק אותו. אז הוספתי לתפילת הבוקר/ערב שלי גם את המילה האסורה והמפורשת. כ ס ף. רוצים לדעת אם זה עובד? תלוי אם זה חודש של מע"מ... עוד מילה של גדולים שבלית ברירה כל מי שעצמאי צריך להתחשב בה כל חודש שני... 

וברצינות: לקח לי שנים להגיע לתובנה העצובה שבמקצוע הזה אין לי ממש פתח להסבה מקצועית, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו שהוא לא הייעוד שלי, וגם אין כל הלימה בין כמות השפע שיש לכמות הפרנסה. שניהם מתנהלים בערוצים נפרדים ולכן צריך לפעול ממש בעולם החומרי על מנת למזג את שני השבילים הללו. 

שהשפע יבוא גם בצורה של פרנסה.

*

תמר עדי - מנהלת צ'אנדרה יוגה מרכז יוגה בתל אביב.