אני מכירה את עינייך. משחר הזמן. כן, משם, מעברה השני של האש. אז שרנו יחד מדי ערב, כל השבט. מרק התבשל, ילדים צנחו זה אחר זה לשינה מתוקת-כוכבים. מישהו אולי ניגן, והקולות עלו עם עשן המדורה והשתלבו זה בזה. היה חמים ברגליים ופשוט בלב.
אני זוכרת אותך גם ממקומות אחרים. פעם גרנו בכפרים רחוקים בהרים, אז צעקנו זו אל זו מכפר לכפר, והרוח נשאה את קולנו. היינו רחוקות – גרנו משני צדי ההר, אבל לבבותינו היו מאוחדים. היינו אחיות בנשמה, וכשקראתי לך בואי מעבר לנהר, ירדת במשעולים מכפרך ועלית לכפרי.
ועוד, מערים מאובקות, היינו פרועות ושיכורות, הגברים שרו ותופפו על שולחנות, את רקדת ואני שרתי כמו מטורפת, שרתי עד שלא היה לי קול, צחקתי עד שלא היו לי דמעות.
חיים שלמים מקופלים בנתיבי הקול, חיים רבים, אישה אחת רקומה בהם במחט מדויקת: תמיד חותרת להישמע, תמיד בחיפוש אחר אחוות הלבבות, אחר אחים ואחיות שלבם פתוח.
היום באת אליי. שוב להיפרד. אמרת לי תודה שעזרתי לך למצוא את קולך ושאת הולכת למצוא את המוזיקה שאת חולמת. בירכתי אותך ושלחתי אותך אל האיש שמוכר כלים עתיקים באלנבי, מול בית הכנסת הגדול, אולי שם המפתח שלך.
ודיברנו על זיוף.
זיוף זה מה שקרה לנו האנשים מאז שעזבנו את המדורה, את פשטות השירה העולה מהשדות. שכחנו מי אנחנו, מיהם האישה וגבר שגרים בגופם, ששרים יחד, שאוהבים.
הקול שלנו והגוף שלנו נהיו זרים. נהיו זרים לעצמנו. עינינו הבוערות מאש ותשוקה הועמו. הפחד השתלט על הביטוי – ועמו הגיע הזיוף. זיוף אומר – אני לא יודע אם אני שייך; אם אהיה אני עצמי אולי זה לא יתאים? לא יכול להיות שאחרים שומעים את מה שאני שומעת...
אבל אהוביי – כולנו תועים באותם דרכים. בואו נזייף את כל הפחד, כולנו הרי כוכבים נולדים...
ועכשיו פנסים קטנים נדלקים, עוד ועוד בתים-אנשים שבים אל הכפר ההוא – בו כולם שכנים, בו הקולות לא חוששים להישמע, בו אין זיוף, אלא רק צוף ניגר מלב אל לב, גם עצב וגם געגוע, גם שמחה וגם רוח שטות.
כולם עולים בשירת אחדות להלל את אלוהים שבאבק ובאש, לשוב ולהיפגש, להיחשף ולהתרגש. ולזייף – מה אכפת.
אני זוכרת אותך גם ממקומות אחרים. פעם גרנו בכפרים רחוקים בהרים, אז צעקנו זו אל זו מכפר לכפר, והרוח נשאה את קולנו. היינו רחוקות – גרנו משני צדי ההר, אבל לבבותינו היו מאוחדים. היינו אחיות בנשמה, וכשקראתי לך בואי מעבר לנהר, ירדת במשעולים מכפרך ועלית לכפרי.
ועוד, מערים מאובקות, היינו פרועות ושיכורות, הגברים שרו ותופפו על שולחנות, את רקדת ואני שרתי כמו מטורפת, שרתי עד שלא היה לי קול, צחקתי עד שלא היו לי דמעות.
חיים שלמים מקופלים בנתיבי הקול, חיים רבים, אישה אחת רקומה בהם במחט מדויקת: תמיד חותרת להישמע, תמיד בחיפוש אחר אחוות הלבבות, אחר אחים ואחיות שלבם פתוח.
היום באת אליי. שוב להיפרד. אמרת לי תודה שעזרתי לך למצוא את קולך ושאת הולכת למצוא את המוזיקה שאת חולמת. בירכתי אותך ושלחתי אותך אל האיש שמוכר כלים עתיקים באלנבי, מול בית הכנסת הגדול, אולי שם המפתח שלך.
ודיברנו על זיוף.
זיוף זה מה שקרה לנו האנשים מאז שעזבנו את המדורה, את פשטות השירה העולה מהשדות. שכחנו מי אנחנו, מיהם האישה וגבר שגרים בגופם, ששרים יחד, שאוהבים.
הקול שלנו והגוף שלנו נהיו זרים. נהיו זרים לעצמנו. עינינו הבוערות מאש ותשוקה הועמו. הפחד השתלט על הביטוי – ועמו הגיע הזיוף. זיוף אומר – אני לא יודע אם אני שייך; אם אהיה אני עצמי אולי זה לא יתאים? לא יכול להיות שאחרים שומעים את מה שאני שומעת...
אבל אהוביי – כולנו תועים באותם דרכים. בואו נזייף את כל הפחד, כולנו הרי כוכבים נולדים...
ועכשיו פנסים קטנים נדלקים, עוד ועוד בתים-אנשים שבים אל הכפר ההוא – בו כולם שכנים, בו הקולות לא חוששים להישמע, בו אין זיוף, אלא רק צוף ניגר מלב אל לב, גם עצב וגם געגוע, גם שמחה וגם רוח שטות.
כולם עולים בשירת אחדות להלל את אלוהים שבאבק ובאש, לשוב ולהיפגש, להיחשף ולהתרגש. ולזייף – מה אכפת.
סדנאות קול עם הגר שיר ניצן
על הגר שיר ניצן - מסעי בתחום הריפוי התחיל לפני 13 שנים בכמה שנות לימודי שיאצו עם נעמי גולדברג, ממנה למדתי את רזי ההקשבה לגוף ולשדה האנרגטי.
תוך כדי עבודתי בשיאצו, התחלתי ללמוד ידע קוסמי – שנמסר לי מהרוח דרך שירה ונגינה – לגבי ריפוי בצליל והתפתחות דרך הקול.
כדי להשלים את ההיבט הרגשי של העבודה הקולית למדתי תרפיה בקול ותנועה עם ברברה סלזברג (VMT) ואני עובדת כמטפלת מוסמכת בשיטה ב-7 השנים האחרונות.
לאורך השנים לימדתי קול וטיפלתי באנשים רבים במפגשים פרטניים וקבוצתיים. אני משלבת בעבודתי את ההיבטים הרגשיים והאנרגטיים שרכשתי בלימודיי עם הרוחניות שנמצאת בעומק השירה והצלילים.
RSS Feed
