אני רוצה להרחיב על נושא שאני מרגישה שיש המון אי-הבנה לגביו,
מדובר בטעות תפיסתית נפוצה אצל המחפש הרוחני והיא לרצות להשמיד או להיפטר מה-"אגו". 

למה שאנו קוראים "דעת", "מיינד", או "אגו" - למעשה אין קיום בפני עצמו. 
האגו הוא עצם ההתייחסות שלנו לעצמנו כ"מישהו", כיישות נפרדת ועצמאית. 
האגו הוא פעולת ההזדהות שלנו עם האישיות. 
כאשר אנו, כהכרה, מתחילים לזהות ולראות את מחשבות ה"אני" כסיפור, 
כמחשבה בלבד, עצם הראייה עצמה מפרקת את האחיזה, 
את האמונה שלנו בסיפור כאמת. 

למעשה
אין צורך 
ל ע ש ו ת 
דבר עם הסיפור, 
אלא 
ל ר א ו ת 
את הסיפור כפי שהוא - כסיפור בלבד. 

אין צורך להתעורר מהחלום,
אלא לראות את החלום כפי שהוא-
כחלום בלבד.
הראייה עצמה היא המפתח לשחרור. 

אחרי ההארה אנו נושאים איתנו את אותם מאפיינים אישיותיים, 
אך ההזדהות אינה מוגבלת עוד רק לאישיות הקטנה, לדמות המצומצמת, 
אלא מתרחבת וכוללת בתוכה את הזהות המוחלטת שלנו, 
אשר שום מושג "רוחני" לא תקף ותופס לגביה לעולם.

ברגע ההארה נפתח חלל עצום אינסופי 
שלעומתו האישיות יכולה להראות כה קטנה וחסרת חשיבות, 
אך לא כך הדבר! 
האישיות שלנו היא אמצעי הביטוי שלנו -
כ ה כ ר ה 
בעולם, 
הזהות היחסית, הגוף-דעת המסויימים שקיבלנו הם כמו חליפה 
אותה אנו לובשים על מנת שנוכל לתפקד במציאות החומרית.
(מציאות החומר היא אלוהות!),

ורק בזכות הצורה שקיבלנו, נפתח חלון הזדמנויות עבור חסר הצורה להתעורר לעצמו.

ביטול האישיות נובע מחוסר הבנה או חוסר ראייה של הקיום האנושי השלם,
הכולל בתוכו גם את הזהות המוחלטת שלנו וגם את הזהות היחסית כדבר אחד, שלם, ובלתי ניתן להפרדה.

אחרי ההארה הזהות היחסית שלנו לא נעלמת, אלא הופכת שקופה, 
כמו חלון נקי דרכו אור התודעה יכול לזרוח בעולם. 

איננו זקוקים עוד למושגים (גם לא "רוחניים") על מנת להעיד על עצמנו, 
איננו זקוקים "להגדיר" את עצמנו, וגם לא "להאמין" בעצמנו - 
כי אנו כבר עצמנו! ותמיד היינו. קיום אחד. שלם. אלוהי. קיים מעצמו. ללא ספק. ללא מאמץ. ברגע זה ממש.

כאן המיינד קופץ ואומר: "כן אבל אם אני כבר זה ברגע זה, למה זה לא "מרגיש" כך?"

והתשובה היא מכיוון שיש עדיין אמונה שזה צריך להיות אחרת מאיך שזה ברגע זה. את המיינד אפשר לסכם בשתי מילים: "עדיין לא". בכל פעם שמופיע סיפור ה"עדיין לא", לך כהכרה יש הזדמנות לזהות שזה רק סיפור, או להתפתות ולהאמין לו. ברגע שההכרה מאמינה לסיפור, הוא מומחש בגוף (גוף ההמחשה) כתחושה מסוימת.

כל עוד נחפש את עצמנו כחוויה מסוימת, לא נמצא. כי מה שאנו באמת זאת הערות לכל חוויה, ההכרה המכירה בכל חוויה, אשר לעולם תישאר חסרת צורה ולכן בלתי נתפסת.

מחפש האמת נדרש לתהליך מאוד תובעני, לכן הכמיהה צריכה להיות כמו אש בעצמותיו. אנו נדרשים לכנות מוחלטת, לכניעה שלמה, לא בשביל שייצא לנו מזה משהו - אלא רק משום שאנו יודעים בליבנו שזה מה שאמיתי.

אז איך עושים את זה? איך "מתעוררים"? 

מבחינתי, זה יכול לקרות רק דרך שקט. דממה.
העמקת השקט. העמקת ההתבוננות השקטה.

כנות. בחינה כנה של מה באמת נמצא.

העמקת הקשב לתהליכים הפנימיים.

זה לא אומר ללכת לוויפאסנה ולשתוק עשרה ימים,
זו אמנם יכולה להיות חוויה נפלאה, פורצת דרך,
אבל אין בעיה להיות בשקט תוך כדי פעילות יומיומית,

כמו בישול, שטיפת כלים, כביסות.

במהלך דיבור למשל,
אתה יכול להקשיב לדיבור של עצמך ולזהות
שזה בעצם לא אתה המדבר...
הדיבור מופיע בצורה ספונטאנית...
לך עצמך אין קול. אתה זה שמקשיב.
לך עצמך אין צורה. אתה זה שבתוכו מופיעות כל הצורות.
אתה עצמך לא מופיע. אתה זה שער לכל מה שמופיע.
אתה לא נראה. אתה עצם הראייה.

בדיוק כפי שהעין אינה יכולה לראות את עצמה,
כך גם אתה לא יכול לראות או למצוא את עצמך כצורה. 

עבור אדם המזוהה לחלוטין עם המיינד,
זה הפשטות של ללמוד איך להיות לבד,
בשקט,
עם עצמך.
ללמוד להיות החבר הכי טוב של עצמך,
במקום כל הזמן לברוח להתייחסויות חיצוניות,
לרפד את עצמך בחברים וקשרים ופעילויות ואירועים
הגונבים את תשומת ליבך
מהלבד שלך. מהשלמות של עצם קיומך.

כשאתה מעמיק את הלבד שלך,
זה יכול להיות מאוד מפחיד בהתחלה.
המיינד מפרש את השקט כמקום מת,
ריק, שלא קורה בו כלום, משעמם.
עבור המיינד להיות לבד זה להיות בודד.
אבל אם אתה נשאר כאן עוד קצת,
נחשפת בפניך מציאות אחרת לגמרי...
הריקות הופכת למלאות,
החסר לשלמות,
הבדידות לאחדות...

בהתחלה יכולים לעלות דברים קשים,
מחשבות, רגשות, פחדים...
אין מה לפחד מזה,
פשוט להתבונן בהם.

הם מופיעים ונעלמים,

כמו ציפורים בשמיים.

הם ימשיכו להופיע
עד שאתה, כהכרה,
תפסיק להזדהות איתם,
תפסיק להתייחס אליהם
ותזהה את עצמך
כזה שער לכל מה שמופיע,
ההתבוננות עצמה.

זה פשוט. כי מה שאתה כבר נמצא.
ממש כאן. ברגע זה ממש.

כאן המיינד קופץ ואומר: "כן, אבל..."
כי זה נשמע פשוט מדי. 
להיות בשקט זה כל כך לא מרגש...
חיוור, חסר צבע... משעמם...
אז אנחנו רוצים טקסים שמאניים...
הילרים מקסיקניים...
ריטריטים אצל מורים קנדיים...
או תרגולים אוזבקיסטניים...
וטכניקות מסובכות...
וקורסים אינסופיים...
ושיטות מגוונות...
וספרים...
ופסטיבלים...

וזה הכל מטעמים עבור האגו הרוחני
והסחת דעת אחת גדולה
מההכרה בטבעך
המחכה לך
ממש
כאן
כבר נמצא
בפשטות היותך
בדיוק היכן שאתה.

לומינה היא משוררת, אמנית מנדאלות ויוצרת.

מעבירה סדנאות וריטריטים עם בן-זוגה קרטאר בצוקים שבערבה.

לינק לריטריט עם לומינה וקרטאר:

לינק לדף אמן של לומינה בפייסבוק:

ליצירת קשר: לומינה 054-6931604

סרט אנימציה קצר ומקסים שבוצע על ידי קבוצת אומנים ב Sherdian College

הסרט מנסה להביא הצצה לעולמו הפנימי של פסיכולוג \ תרפיסט בצורה הומוריסטית וקסומה.

הצצה למפגש הטיפולי ולהשלכותיו

*

*

תרפיה ומדיטציה - לוח אירועים וסדנאות - מטפלת לתינוק

קורס אנטומיה יישומית ייפתח ב-9/6. סדנת בוקר תתקיים ב-19/5 וב-26/5.



בתוך האנטומיה חבויה חכמה שהתפתחה לאורך מליוני שנים. אחד הדברים המדהימים בגופינו הוא היכולת להתאים את עצמו לכל מצב ולהסתגל לתנאים חדשים.
האנטומיה מכילה הן את ההתפתחות שלנו במשך מליוני שנים, והן את ההתפתחות בטווח החיים שלנו. 
העצמות נמצאות בתהליך תמידי של בניה והריסה בהתאם ללחצים המופעלים עליהן, השרירים מתחזקים ומתנוונים בהתאם לתנועתיות שלנו במשך היום.
למעשה, כל מה שאנו עוברים בחיינו מקבל ביטוי באנטומיה של גופנו. מדובר לא רק בהרגלים התנועתיים שלנו שנטבעים באנטומיה, אלא גם ברגשות. מצב רוחני, שלכאורה הוא חסר צורה וחומר, כמו לחץ ומתח נפשי מקבל ביטוי קונקרטי של צוואר תפוס, כתפיים תפוסות וכיוצא באלה.

האנטומיה היא כלי מפתח כה חזק, היא אינה רק המפה של גופנו, היא גם הוראות הפעלה.
חוקרי דינוזארים יודעים להגיד כיצד נראה דינוזאור, איך התנועע, מה היו הרגלי האכילה שלו ועוד - רק על פי מבנה עצומותיו. 
בקורס אנטומיה יישומית אנו חוקרים את הגוף. צוללים לתוך הלימוד  של האנטומיה, לומדים את המבנה והצורה של המפה, כדי ללמוד ולהבין את הוראות ההפעלה - איך נכון לעבוד עם הגוף.
לימוד מעמיק, מקיף וחוייתי זה משלב את חכמתם וגילויהם העדכניים של גדולי האנטומיסטים בימינו, וזוהי רק ההתחלה.
להבדיל מחוקרי הדינוזאורים שנאלצים להסתפק במאובנים, אנא חוקרים גוף חי, ויש לנו הזכות והחובה להתייחס לכך.

בחלק המעשי של הקורס אנחנו לומדים ומתרגלים את השימוש בידע שלנו, על מנת להתחבר, לחוש ולהבין את הגוף החי שלנו ו/או של אחרים. 
האנטומיה היא השפה המשותפת שלנו עם הגוף ודרכה אפשר לתקשר איתו.
דרכה ניתן לזהות דפוסים ביציבה ובתנועה מהשנים שחלפו ולדעת מה מצב הגוף כרגע.

המציאות שלנו מורכבת משני דברים: חלקיק וגל, חומר ואנרגיה, יין ויאנג.
כאשר האנרגיה נדחסת, היא הופכת לחומר, לאנטומיה. דרך האנטומיה ניתן להתחבר לאנרגיה.


למידע מלא על הקורס: אנטומיה יישומית

על אייל ,יוצר ומפתח הקורס
-מייסד את המכון המשלב תנועה , רוח וחוקי הנדסה
 קי דאנס פרופשנאל
 -הוגה ומפתח שיטת  ® Key Dance
- מומחה ליציבה,תנועה נכונה ושימוש נכון בגוף במינימום מאמץ
- בוגר האקדמיה למוסיקה ולמחול
 (תואר ראשון ותעודת ההוראה מטעם משרד החינוך)
- מורה מוסמך בשיטת פלדנקרייז
- מטפל מוסמך בשיטת Connective Therapy
- אומן אומניות לחימה והתורה התנועתית שלהן
- בשנים האחרונות מתמקד באייקידו וטאי צ'י
- למודי הנדסה ופיזיקה להבנת המכאניקה בגוף ובחומר
- חקר האנטומיה התנועה והיציבה כאמצעי לשימוש נכון
ואפקטיבי של הגוף

הגיע העת שבה אנו יכולים להתחיל לרפא את עצמנו באמצעות אושר. האושר מרפא את הכל. זה פשוט ממש כמו שזה נשמע וזה לגמרי בשליטה שלנו, אפילו ששכחנו זאת. בניגוד למה שרובנו חושבים, האושר שלנו לא נמצא במקום כלשהו מחוץ לנו, או ברגע שאנו נגיעה למטרה כלשהי בעתיד לא ידוע, או בתוך איזה משהו שקנינו. האושר שלנו נמצא בדיוק איפה שאנו נמצאים בו ברגע ההווה והוא המפתח להצלחה של כל ריפוי. לא משנה מה לא בסדר אתנו (פיזי או רגשי) או מהי הסיבה לכך, אנו יכולים לרפא את עצמנו תוך שחרור מהכאב והצער הנלווים.

כולנו עדיין איננו מושלמים ו"חולים" בדרך זו או אחרת, בין אם זה פיזית, רגשית או נפשית, וכולנו יכולים להירפא ע"י אותה ההחלטה שלנו לאפשר לעצמנו להיות מאושרים. תרופת האושר היא כבר בתוך כל תא של ההוויה שלנו והיא מצב ברירת המחדל הטבועה בנשמה שלנו ושאיתה אנו נולדים. כל הסימפטומים של כאב ושל מצוקה רגשית הם תוצאות של ההכחשה העצמית את האושר הפוטנציאלי שלנו. אין תירוצים ואין חריגים. לא משנה מה קורה לנו, יש לנו עוד מקום של אושר פנימי, ויש לנו את הכוח למצוא אותו.

 לא משנה כמה כסף יש לנו בבנק, לא משנה איזה מגרעות מכילה את האישיות שלנו, ולא משנה אם התעללו בנו כשהיינו ילדים, אנחנו עדיין מסוגלים להיות מאושרים. אם נתבונן פנימה, אנו יודעים שזו האמת, לא משנה כמה אנחנו רוצים להכחיש את זה (מישהו שומע "איזור הנוחות"...?)  אם מישהו מספר לנו בדיחה מצחיקה, אנחנו יכולים לצחוק, גם אם אנחנו ממש עצובים. וכן, אם אנחנו חושבים על זה, אנחנו תמיד יכולים למצוא משהו שיגרום לנו לחייך, לא משנה מה קרה כדי לשגע אותנו היום. לפעמים להיכנס לרגע ההווה של האושר זה פשוט כמו להסתכל על חיית המחמד שלנו קופצת באוויר, ואולי זה יימשך רק כמה שניות. הנקודה היא שיש לנו אושר ואנחנו רק צריכים להחליט להשתמש בו ולהיכנס להווייתו.

רובנו "עובדים" על עצמנו כאשר אנחנו חושבים שהאושר הוא משהו שמגיע מבחוץ. אני רוצה להזכיר לנו שכישות עם רצון חופשי, זו הבחירה (והאחריות) שלנו להרגיש איך שאנחנו רוצים \ בוחרים להרגיש. עכשיו אנחנו פשוט צריכים לשכנע את עצמנו מדי יום עד שנקבל את השליטה המלאה ששייכת לנו מלידה שאיכשהו חשבנו שאיבדנו.

 בואו נעמיד פנים שאנחנו יכולים לעשות זאת...  לא משנה מה לכאורה מתפרק או חסר בחיינו, בואו נבחר להרגיש קצת יותר אושר על בסיס יומיומי. אבל מה הקשר בין אושר לריפוי? כאשר גופנו המנטליים \ רגשיים מקרינים אושר, התאים הביולוגיים שלנו מתפקדים באותה הצורה. בוודאי שמעתם על אנשים שריפאו את עצמם מסרטן ע"י צפייה בהמון סרטי קומדיה. למרות שאנחנו לא רוצים לבלות את כל חיינו בצפייה בקומדיות, זה מוכיח שאנו יכולים ליצור מצב של ריפוי דרך אושר, שמחה וצחוק.

יש שיגידו שאימוץ התנהגות מסוג זה הוא אשליה עצמית. ואני טוען שאנו הם הבוראים את מה שאמיתי עבורנו (או מה שמרגיש אמיתי באשליה הגדולה של המציאות התלת ממדית). אז האם אנחנו בוחרים ליצור עצב וחולי או בריאות ואושר? אפשר גם לומר שהכול קשור באהבה, אבל אהבה היא רק אחד מהתוצרים של אושר (ולהיפך), כך שהם הולכים יד ביד ושניהם נוצרים ממחשבות חיוביות. הם במהותם אותה הרגשה, כמו הודיה, קבלה, הערכה וכד'. כל אלה הם תחושות שאנחנו יכולים לבחור להרגיש שיעזרו לנו בתהליך הריפוי.

ומה עם רופאים והילרים? הם אחלה, אבל הם רק עוזרים לגוף להגיע לריפוי עצמי. תרופות יכולות לרפא את הפצע, אבל אם אנחנו לא מגיעים לשורש הבעיה ולאחר מכן מעבירים את הסטטוס הרגשי שלנו מחוץ להרגשת החולי ולתוך קבלה ולבסוף בחזרה לאושר, אז המחלה תחזור או שנמשיך לחזור לאותו המצב שדורש ריפוי (בין אם הוא פיזי או מנטלי). לדוגמא, ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו מקבלים אקנה בגלל הערכה עצמית נמוכה, אנו יכולים להתחיל להעביר את הייאוש לכיוון של אושר ושמחה. אבל איך אפשר לעשות את זה כשאנחנו לא במצב הווייתי זה?

ובכן, לפעמים אנחנו חייבים ללכת עם ה"fake it till you make it" (לזייף לעצמנו פעולה עד שהיא הופכת להיות חלק מאתנו, רק שבאנגלית הסלוגן הזה נשמע הרבה יותר טוב J). כל המציאות שלנו גם ככה אשלייתית וכל דבר הינו אמיתי כפי שאנו רוצים להעמיד פנים שהוא אמיתי. אנו אחראים לרושם שאנחנו יוצרים על עצמנו כאשר אנחנו מנווטים במטריקס שהמוח הקולקטיבי יוצר.  אז כן, לזייף את מה שאנחנו רוצים עד שהמציאות שלנו הופכת להיות כזו – משמע עד שאנו שמחים ובשלום בתוך המשחק שלנו. בתהליך העשייה הזו אנו שמים לב שהכל נופל למקומו ואנחנו אפילו לא זוכרים מדוע היינו עצובים או חולים לאורך זמן.

אני בשום פנים ואופן לא אומר לעשות דברים שעושים אותנו שמחים במחיר של אחריות או על חשבון אנשים אחרים. זה ממש לא עניין של להיות מרוכזים בעצמנו או להפסיק לתמוך בעשייה של העולם כמקום יותר טוב. אני כן אומר שאנחנו יכולים פשוט להחליט להיות מאושרים בזמן שאנו שומרים על האחריות שלנו ועל כבודנו העצמי וכלפי אחרים.

אנחנו יודעים שצריך לשטוף את הכלים... אנחנו יכולים להיות אומללים לגבי זה, להאשים את העולם בזה שיש לנו מטלה כזו  ולהפוך את עצמנו להיות חולים ועייפים ממטלות מסוג זה. או שאנחנו יכול להחליף גישה ולהעביר את הזמן בשטיפת כלים של אושר רגעי על ידי שירה או הנאה מקצף הסבון. השיטה הראשונה תכווץ את התאים שלנו, ואילו השנייה תגרום להם לשיר יחד בשמחה. אותה המטלה עם תוצאה שונה לגמרי.. עם זאת, לעתים קרובות כל כך כל מה שאנחנו אומרים הוא "אבל, אני שונא לעשות כלים ואני פשוט לא יכול לעשות זאת באושר". אני אומר, בואו ניתן לזה צ'אנס, נצא מההתקרבנות לשנייה ונבחר בגישה אחרת. כמובן, זה רק אם אנחנו באמת רוצים להיות בריאים ומאושרים באופן כללי ופחות אם אנו נהנים כרגע מתשומת הלב והמרמור שההתקרבנות הרגעית מביא לנו.

 מצטער, אבל זו הדרך היחידה. לא בית גדול, מכונית יפה, מאהב\ת או סמים יביאו לנו אושר נצחי. ברגע שריח המכונית החדש נמוג , שצריך לתקן את הבית, המאהב\ת נהיים משעממים, ותחושת האושר של הסמים פגה, אנחנו נחזור אל עצמנו שוב. אבל אם אנחנו יכולים ללמוד כיצד ליצור את האווירה השמחה שלנו בעצמנו, לא משנה מה יקרה בחיינו, נוכל תמיד למצוא את האושר הרגעי ואתו את הבריאות! ומה רע בכך? מדוע אם כך, אנו בוחרים להישאר חולים?

אז בואו ננסה לרקוד תוך כדי שטיפת הכלים, לחשוב חיובית בזמן שמוציאים את הזבל, נחייך על זה שאנחנו לבד או שאנחנו צריכים ללכת לעבודה ברגל כי עדיין אין לנו מכונית... להתמרמר בטוח לא יעשה לנו טוב ואנחנו עלולים למצוא שאנחנו ממש אוהבים את הגישה החיובית הזו J. פתאום יותר מהחיים הופכים להיות מוערכים. בית או לא בית, מאהב או לא מאהב, כלים או ללא כלים. לכאורה, באורח פלא אנחנו נמצא שאנחנו יותר בריאים ויותר שמחים ונראה שהאושר ממש מחפש אותנו במקום אנחנו אותו.

אף על פי כן, הרגשות שלנו הם מערכת הנחיה שמיידעת אותנו כאשר יש צורך בשינוי או שמשהו אינו כשורה. אני לא אומר להיות בהכחשה למערך הרגשות שלנו ולא לכבד את ההנחיה הפנימית של רצונות הנשמה שלנו. זה מאוד חשוב להיות בהקשבה לכך. עם זאת, ברגע שאנחנו יודעים זאת, לבחור בחירה מודעת של שינוי לאחר הקבלה. ברגע שאנחנו מגלים את המשמעות ה"סמויה" של מחלה או מלכודת רגשית, נעשה עבודה נוספת ונמצא את האושר שמעבר לפינה. זו ציפייה גבוהה ומילים חזקות ולכולנו יש את הכוח לבצעם. בואו נפסיק להעמיד פנים שהמציאות היא אחרת ופשוט נגיע לשם. זוהי זכות בסיסית שלנו להיות מאושרים ואף אחד לא יכול לקחת זאת מאתנו.

באושר שלנו יש את האהבה שלנו והחיבור שלנו לתודעה האוניברסלית (ידועה גם בשמה דהרמה, הארה או התעלות). ברגע שאנחנו מכירים בכך שאנחנו הם היוצרים של האהבה והאושר שלנו, אנחנו רואים את הבורא של כל זה ומגלים שהוא ואנחנו הם אחד. אושר הוא דבר מדבק... וזה משהו ששווה מאוד להפיץ...

בואו נתחיל את תהליך הריפוי שלנו עוד היום! בואו נניח לבנה אחת של אושר על השנייה, עד שיש לנו בית שנבנה על רגעים שמחים. ואז אנחנו לא נצטרך כלום כדי להיות מאושרים, אבל איכשהו כל מה שאנחנו רוצים פשוט יהיה שם! אז בזמן שאנחנו מהרהרים מהו הגורם של המחלה או המצוקה שלנו, ואפילו בזמן שאנחנו נהנים מסיוע של שיטות ריפוי רגילות, נזכור להוסיף מנה של אושר שתעזור לריפוי להישמר לאורך זמן.

מאמר זה נכתב בהשראת תקשור

ריי מאור –  מרצה ומנחה סדנאות התפתחות אישית.

להרצאות \ פרטים נוספים – www.pranalife.co.il
ליצירת קשר:   054-654-7004, maorray@gmail.com
 

מי יתן ונגלה את הכח של המעגלים, של התכנסות וישיבה יחד לצורך הקשבה ולמידה. את הכח של אמון וחכמה המתפרץ מתוך הקולות היושבים בשתיקה, הפחות מוערכים או אלו שהיינו צופים ללמוד מהם.
מי יתן וניזכר מחדש בכח של הקשבה סבלנית לאינטיליגנציה של האחד המגובש, מבלי למהר לקפוץ למסקנות.
מי יתן ונסתכן להיות אלו שעושים את הצעד הראשון ונעמוד עבור כל אותם הדברים אשר אנו אוהבים ומעריכים. 
בידיעה שהצעד הראשון הוא הקשה ביותר ובאמון שלאחר שניקח אותו – נענה עשרות מונים.
מי יתן ונתרגל גדילה עצמית, נטפח את היכולות והקיבולת שלנו, ונעצור את הנטייה הכוללת להשוואה, היררכיה ובידוד.
מי יתן ונסכים להרגיש את עמקי היאוש באם יבקרו אותנו, ונדע לעלות משם בדאייה יחדיו אל על.
מי יתן ונוכל ללמוד ולגדול מהפצעים שלנו ולא נוגדר על ידם.
שתמיד נזכור את הכח של אמפתיה ונתרגל לראות את העולם מבעד לעיני האחר.
בתוך אותה רשת עצומה ועצמאית, תמיד נזכיר לעצמנו שכל מה שקורה לאחר – קורה גם לנו.
מי יתן ואומנות תזכיר לנו תמיד, שניתן לחשוף ולהא(ע)יר אפשרויות חדשות, עת אנו מתבוננים באומני התקופה המאירים לנו שבילים חדשים להתקדמות.
מי יתן ונזכור לחגוג ולחבק את חיבורנו הניצחי לבית האחד והיחיד שלנו.
מי יתן ונעשה את החיבור וההתעלות הזו יחדיו, למצוא את דרכנו דרך מכשולים, הרגלים ישנים ופחדים.
מודרכים בידי היופי, האהבה והאמת הסובבת אותנו.

מי יתן ונשחרר את הדרכים הישנות והחסומות, עבורם ועבור עצמנו.
מי יתן ונזכור להושיט יד, עין ולב אל עבר שכנינו, לבקש את ההדרכה מאותם שהיו כאן לפנינו ולהקשיב להדרכה של אותם אלו שהלכו, שחו, עפו וזחלו לצידנו.

*

תרגום תפילה של – נינה סימונס בידי וירן - מנדאלה - שיווק אינטרנטי
תמונה – אנאבלה פאיה.

*
Prayer - by Nina Simons, co-founder of Bioneers
Pic - Anabela Faia
http://toko-pa.com/2014/01/01/a-prayer-by-nina-simons

במהלך חיים בן אדם יכול לחוות טראומה. בתוך חוויה זו רוב מנגנוני ההגנה שלנו נפרצים. יש אובדן גבולות, בלבול והעוצמה הריגשית גבוהה. בתוך חווית הטראומה אפשר שיעלו רגשות כמו כאב, פחד, כעס, בושה, אשמה ועוד.
הטראומה יכולה להיות אקוטית כמו במקרה של תאונת דרכים, זה קרה פעם אחת וזהו. היא יכולה להיות מתמשכת כמו במקרה של ילד מוכה שחווה שוב ושוב מכות לאורך חייו כילד ואולי אף כנער, או לדוגמה עבד שחווה במשך כל חייו יום יום את משמעויות העבדות.
לעתים בתוך הטראומה כתוצאה מאובדן הגבולות הבלבול והעוצמה הריגשית נוצרת בתוך האדם אמונה ריגשית. ילד שחוטף מכות יכול למשל לפתח את האמונה שאובדן שליטה הוא מסוכן. כשהוא חווה אובדן שליטה מוחלט זה מלווה במכות כאב השפלה ואובדן העצמי.
האמונה הריגשית שנתבעת בתאים של ילד זה יכולה להפכו לאלים כשהוא חווה מצבים של אובדן שליטה, כי עבורו אובדן השליטה מעורר ריגשית את זכרון המכות והכאב . הוא יכול לנסות להחזיר לעצמו שליטה וכח ע''י הפעלת כח על מישהו חלש ממנו באותו רגע. את האמונה הזו נושאת הנשמה אל מעבר לחיים ומעבר למוות.
אמונה זו תמשיך להתגשם בעולם בגופים אחרים ובחייהם של אנשים אחרים הלאה והלאה. כשיש הסכמה לחוות שוב טראומה בצורה מבוקרת ועם עזרה, נפתחת אפשרות לעבד את הטראומה אחרת, להיסתכל עליה מנקודות מבט נוספות ולראות השתלשלות של סיבות ותוצאות.
כשאני מאפשר לעצמי לחוות שוב תאונת דרכים, לעבור לאט לאט רגע רגע את מה שקרה לפני התאונה, בזמן התאונה ולאחריה, יש לי הזדמנות לעבד הפעם את כל המידע שעבר דרכי בצורה אחרת.
יש לי הזדמנות להשאיר שם את האמונה הריגשית שניתבעה בי ומתגשמת בחיי שוב ושוב. יש לי הזדמנות להשאיר שם את הכאב והבלבול שחוויתי ולקחת מהארוע תובנות חדשות ואולי אף אמונה חדשה שיעצימו את חיי עכשו.
תהליך ריפוי זה מתייחס למספר רבדים של האדם, הנשמה, המחשבות והמיינד, הרגש והגוף הפיסי.
בתהליך של שחזור טראומה ניסתכל ונעבד את כל הרבדים הללו, וגם נחווה את כל הרבדים הללו. התהליך מטפל בכל הרבדים בו זמנית ולעתים גם בניפרד.
בתהליך  כזה יש בחדר שתי נשמות שכל אחת מטפלת בעצמה ועוזרת לשניה, כמו שני גזרי עץ הבוערים אחד ליד השני. האש הבוערת בכל אחד מהענפים מעצימה ומלבה את אש רעהו האש גדולה יותר והם נשרפים מהר יותר.
כדאי וחשוב לבצע שחזור טראומה עם מלווה ומורה דרך. כמעט בלתי אנושי גם לחוות טראומה וגם לנהל אותה ואת התהליך הנידרש.  
 "אני סיון ואחרי שנים רבות של חקר עצמי לימוד התבוננות ותהליכי ריפוי עמוקים שחוויתי בעזרתם של אנשים רגישים חכמים ועוצמתיים שפגשתי בדרכי, אני מרגיש שאני רוצה לחלוק את הידע שברשותי. הידע הזה מיתמצה בהכרה בכוחות הנמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו, בהכרה שלכל אחד ואחת יש את המתנות שלו ושכל נשמה מטפלת בעצמה."

*

סיון משה - "אני סיון ואחרי שנים רבות של חקר עצמי לימוד התבוננות ותהליכי ריפוי עמוקים שחוויתי בעזרתם של אנשים רגישים חכמים ועוצמתיים שפגשתי בדרכי, אני מרגיש שאני רוצה לחלוק את הידע שברשותי. הידע הזה מיתמצה בהכרה בכוחות הנמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו, בהכרה שלכל אחד ואחת יש את המתנות שלו ושכל נשמה מטפלת בעצמה."

לפני זמן קצר נתקלתי באיזה שיתוף של מכר על שמן דקלים. כתבה מזעזעת על ההשלכות של שימוש מופרז בשמן דקלים, שעלול להביא להכחדת האורנגוטנים תוך 3 עד 10 שנים (מבחינה מדעית הם ממש אחים שלנו), הרס דונמים על גבי דונמים של יערות הגשם, פגיעה מאסיבית באיכות הסביבה - נו טוב, אנחנו כבר רגילים להרס מהסוג הזה.
שמן דקלים הוא מוצר שמשתמשים בו הרבה, בדרך כלל הוא מרכיב במוצרים אחרים - אוכל, חומרי ניקוי, קוסמטיקה. תמים כלפי חוץ ובמקום אחר בעולם  - הרסני וקטסטרופלי. והנה שמן דקלים מצטרף אל רשימת המוצרים שכדאי להימנע מהם, לטובת עתיד האנושות והכדור הזה.

האמת היא, שככה זה עם הרבה מוצרים והרגלים שלנו. לא מזמן הייתה לי שיחה עם סבא שלי על שקיות פלסטיק. סבא שלי הוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה. הוא משכיל ומוכשר בכל דבר שהוא רק לוקח לידיו. סיפרתי לו ששקיות פלסטיק מחרבות את העולם שלנו. יש אחוזי פלסטיק גבוהים יותר ממזון באוקיינוסים, שטחים עצומים באוקיינוס הם סוג של "פלסטיק zone" (מערבולות פלסטיק אדירות ממדים), מינים רבים של חיות ימיות סובלות ונכחדות, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ההשפעה של פלסטיק על הבריאות שלנו (הפרעות קשב וריכוז למשל). בתחילת השיחה הוא היה די המום, לא הבין על מה אני מדברת ולמה זה קשור אליו. אחרי שהבין, לא הצליח לתאר לעצמו מה הוא יעשה כשהוא יגיע לחנות הירקות ולא יוכל לקחת שקית לכל סוג ירק. כוחו של הרגל. לקח זמן להגיע להבנה משותפת, ובסוף השיחה סגרנו על זה שסבא, בן 83, ישתמש שוב ושוב באותן שקיות שהוא כבר אגר - וככה יפחית את השימוש האישי שלו בפלסטיק. 

תוך כדי שדיברנו, התפיסה שלפיה אנחנו חיים היום התבהרה לי מאד. "רחוק מהעין רחוק מהלב". תרתי משמע. אם זה לא בחצר שלי, זה לא קשור אלי וזה לא מעניין אותי. זה ההסבר היחיד, שהרי כל כך הרבה מוצרים שאנחנו משתמשים בהם הרסניים ברמות מחרידות. אבל לוקח לנו שנים על גבי שנים לגלות את ההשלכות, אחרי זה לוקח לנו שנים להסכים לדעת ולהפנים את המציאות ובסוף אחרי כל זה - מגיע, אולי, השינוי המיוחל. וגם אז - לאט לאט ובהדרגתיות כמובן. אנחנו לא רוצים להעמיס על עצמינו קשיים.

נראה שתרבות הצריכה היא מערכת משומנת היטב שנועדה להרחיק את האדם מהמקור האמיתי של מושאי הרכישה שלו. ככה אנחנו הופכים להיות יצורים די מוגבלים שתלויים ללא סוף במוצרים על מדף הסופר בלי יכולת לבחור ולהחליט באמת. בלי יכולת לדעת. 
ובגלל שטורחים עבורנו לפנות את הפסולת שלנו כל כך רחוק מהעין, איפשהו שם בקצה השני של העולם או באוקיינוס, ייתכן ונחיה חלק כה גדול מחיינו בלי להרגיש על בשרינו את ההשפעות של הבחירות שלנו. בזכות זה אנחנו מרשים לעצמינו ליהנות מכל מיני תירוצים שבבסיסם -  "אני לא יודע", ואח"כ "אני לא בטוח שזה באמת ככה", אח"כ "מה זה קשור אלי?" ואח"כ "מה זה יעזור אם אני אפסיק? אי אפשר לשנות את כל העולם".

וככה הם החיים שלנו. אנחנו נזהרים שלא לכפות על עצמינו או להקשות על עצמינו בשינוי קיצוני כמו חס וחלילה, להפסיק להשתמש במוצרי פלסטיק חד פעמיים על כל סוגיהם (קופסאות חומוס, שקיות פלסטיק, כוסות חד פעמיות, בקבוק שמפו), כי לכל אינדיבידואל יש את הדרך והזמן שלו, אנחנו לא רוצים להיות קיצוניים. מצד שני, אנחנו גם לא מאמינים ביכולת שלנו כאינדיבידואל לעשות שינוי, לא מאמינים שאם נפסיק להשתמש במוצרים מסויימים תהיה לזה משמעות. ומעל לכל - אם כולם עושים את זה, זה לא באמת אחריות שלי. ובגלגל הזה אנחנו ממשיכים לנוע.

משפטים על זה שהחיים הם כמו בומרנג ויום אחד הכדור שלנו, או אימא אדמה תתעורר, תתעצבן עלינו ותכחיד את המין האנושי ידועים לכל והם עדיין לא מספיקים לנו כדי להתעורר מהמעשים שלנו. מה שמחזיר אותי שוב ל"רחוק מהעין, רחוק מהלב". אם כל ערימות הפלסטיק בהן אנחנו משתמשים היו נשארות בחצר הבית שלנו, יחד עם תשעת הליטרים שהולכים על כל גוש קקי שאנחנו מטילים באסלה, בתוספת הגוויות שאנו עושים בהם שימוש - אם הפסולת של כל אדם הייתה נשארת אצלו בחצר, בהתאם ולפי כמות השימוש הפרטית שלו - אני צופה שהשינוי היה קורה מהר יותר משקיעת השמש. 

מדובר במערכת אמנות שאנו צריכים לפרק, מערכת אמונות שמגבילה אותנו מלהיות חופשיים באמת. שהרי אנחנו לא יכולים להיות חופשיים באמת ללא מודעות למעשים שלנו ולבחירות שלנו. זוהי מערכת אמונות חמקמקה ביותר שבבסיסה היעדר אחריות אישית בשל אחריות קולקטיבית שאף אחד אינו נושא בה. ומה שקורה בחוץ - קורה גם בפנים. חוסר המודעות, או אולי כדאי לקרוא לה - אדישות, האדישות המאפיינת אותנו במה שנוגע למוצרים שאנו צורכים קיימת לא רק שם, כמובן. היא קיימת גם בתוכנו, הפסולת שנקברת תחת אדמת העולם נקברת גם באיברי הגוף שלנו, נקברת גם בשכל שלנו, בעולם הרגש שלנו במודעות שלנו.

כבני אדם, ההשפעה העיקרית שלנו טמונה ביכולת לעורר השראה בסובבים אותנו, ממש כמו אדוה במים. כל אדם יכול לעשות שינוי בהרגלי הצריכה שלו, שלרוב מהדהדים ויוצרים תגובת שרשרת כלשהי בסביבה הקרובה שלו, וכך שינויים מוטמעים. לפעמים לאט יותר, לפעמים מהר יותר. 
לאורך כל ההיסטוריה, כל שינוי החל בהטלת ספקות, זלזול והקטנה. ההתמדה, כוח הרצון והדבקות הם אלו שיוצרים את השינוי. צעד אחד צעד

כדי לסכם את הדברים בצורה אופטימית יותר, אספר את הסיפור על הנזיר שרצה לשנות את העולם.
הסיפור מספר על נזיר טוב לב וחכם שראה עוולות רבות ורצה לתקן ולשנות את כל העולם.
הוא ניסה לשנות את כל העולם ללא הצלחה.
אז החליט לשנות רק את הארץ בה הוא חיי, ללא הצלחה.
אז החליט לשנות את העיר בה התגורר, ללא הצלחה.
אז החליט לשנות את השכונה בה גדל וחי, ללא הצלחה.
אז ניסה לשנות את משפחתו - וכשזה לא הצליח, הנזיר החליט לשנות את עצמו.
כששינה את עצמו, בני משפחתו החלו להשתנות בעקבותיו. בעקבות בני משפחתו החלה השכונה כולה לאמץ את השינוי, וכשהשכונה השתנתה - העיר כולה החלה להשתנות גם כן. תושבי העיר כולה שהשתנו השפיעו כל כך עד שכל הארץ השתנתה והארץ הזו גרמה לשינוי כלל עולמי.

*

מאדורי פרם - מנהלת את הבלוג הטבעוני - "המטבח הירוק" - מתכונים טבעוניים בקלות.

מה הקשר?

לפעמים אנחנו לא מבינים את הקשר בין דברים.

הראש שלנו לא מצליח להבין דברים שאנחנו זקוקים להם מבחינה רגשית. "מה הקשר?" עולה השאלה מבפנים. וההבנה ההגיונית לא תמיד זמינה לנו ולכן אנחנו לרוב פשוט עוברים הלאה בחיים בלי לתת את הדעת. בלי לתת את העדת על חוויות שאנחנו עוברים רגשית בתוכנו.

"הוא נפרד מימני דרך האס אם אס אחרי שאנחנו יוצאים כבר חודשיים. אני כועסת. אני רוצה להתקשר אליו, אני רוצה לדבר איתו ואני רוצה ממש לבכות".

אבל ה"כבוד" לא מרשה לי. "לא! הוא מספיק שפל להיפרד בהודעה. את לא מתקשרת ולא מבטאת את הרגשות האמיתיים שלך". אני שומעת קול פנימי בראש שלי.

הרגשות מתאספים, נערמים ומתווספים וכך נהיה לנו עומס רגשי. ככל שהעומס הרגשי מתעצם אנחנו הופכים להיות יותר כהים ושמים לב לזה פחות. אנחנו פחות ופחות ערים לכך שיש לנו דברים על הלב שעוצרים אותנו מלהתבטא באופן חופשי. נדמה לנו שאם אנחנו בוכים חופשי בסרטים עצובים, זה אומר שהרגשות שלנו חופשיים ואנחנו יודעים להתבטא ואין לנו שום בעייה. אבל זה לא תמיד מדויק. לפעמים הראש מרשה לנו לבכות בסרט אבל לא ירשה לנו לבכות את הכאב האישי שלנו באופן ישיר. הוא לא רוצה להרגיש מושפל, חלש, חסר אונים הוא גם לא רוצה להיות מנוצל לרעה. "שלא ינצלו אותנו בחולשתנו". יהיה הקול הפנימי.

הראש צריך להבין שלהתבטא בחופשיות אומר להיות בעוצמה הכי גדולה שקיימת. מי שחופשי, לא פוחד. מי שחופשי הוא חופשי ויש לו הכל. הוא מבקש עזרה, הוא נותן, הוא עושה והוא נהנה במאה אחוזים.

אם לא היינו עירניים מספיק נוצר לנו לפעמים פקק בבטן או בגרון, אז צריך לפתוח אותו. מכירים את התחושה שמשהו תקוע לנו בגרון? שכואבת לנו הבטן לפני שאנחנו רוצים להגיד משהו או בגלל שאנחנו לא אומרים?

רק אחרי שהוא יפתח, הפקק הזה, ההבנה ההגיונית תהיה זמינה. הבעייה לעתים היא שהראש לא מוכן לפתוח וכך ההבנה לא זמינה ואנחנו במבוי סתום. אחת הטכניקות ששווה להשתמש בהן היא הנשימה המעגלית- ריברסינג. זו טכניקה שבנשימה, בדרך מאוד מסויימת שהיתה טבעית לנו כשהיינו ילדים, אנחנו פותחים את הסכר של הרגשות. זו משימה לא פשוטה לראש אבל כשהוא מצליח, איזה שחרור זה. מדהים. כל כך הרבה אסימונים נופלים, כל כך הרבה תובנות, כל כך הרבה רגשות זורמים וזה הקשר. זה הקשר בין מה שקרה לבין מה שקורה ומה שיקרה.

הקשר זה היכולת שלנו לבטא את הרגשות האמיתיים שלנו באופן זורם בלי להתבייש ובלי לפחד. לא להאשים אף אחד אלא רק לשתף במה שעובר עלינו.

צריך להבין את כל הצדדים בתוכנו: בדרך כלל כשקורה לנו משהו, הראש עובר מייד הלאה. הוא מסיק מסקנות וממשיך. מבחינה רגשית אולי אנחנו קצת יותר איטיים. צריכים זמן לעיכול. זמן לבטא. מקום לבטא. ואת זה ההגיון שלנו צריך להבין. הקצב של הרגשות שונה מהקצב של המחשבות.

הכי טוב זה יחד. שהמחשבות ירוצו להן ויטיילו בעולם המסקנות ובעולם ההבנות ותמיד יתנו מקום וזמן לרגשות לצוף ולזרום החוצה בחופשיות. כך נמנע התפרצויות. כך נמנע הימנעויות. כך נפסיק לרצות אחרים. כך נאפשר חופש. חופש להתבטא. חופש להיות. בלי לפחד מימה שיחשבו עלינו. החופש הזה כל כך משמח מבפנים. החופש הזה הוא החופש לקום ולחייך כל בוקר ולא משנה מה הנסיבות. כי בכל מקרה יש לי חופש. בכל מקרה, אני יודעת על עצמי שאסתדר עם הכל. מבחינה הגיונית אם אני בוכה מכל דבר, מתרגשת מכל מה שקורה אז אני אולי חלשה מידי וקשה לי להתמודד עם החיים אבל אני חושבת שההיפך הוא הנכון. אם אני מבטאת את מה שמרגיש לי בכל רגע, זה הופך להיות מתון וכיוון שאני "מתרוקנת" בכל רגע מהרגשות אז אני כל הזמן קלילה.

הכל במידה. זו נקודה חשובה מאוד מבחינה הגיונית ומבחינה רגשית.

הכל במידה אומר שאנחנו שומרים על מיקוד ונמצאים במקום טוב באמצע. לא דרמות מכל דבר. ולא משדרים ללא הפסקה מה מרגישים בכל רגע נתון. בבודהיזם מעודדים אותנו להגיד רק דבר אחד מתוך עשרה דברים שאנחנו רוצים להגיד. אז אולי לא רק עשירית לבטא, אבל בהחלט לשים לב מה המידה הנכונה עבורנו ועבור מי שנמצא מולנו. לשים לב שאנחנו משתפים מהלב ולא מאשימים או עושים מניפולציה.

יש פה עבודה של שיתוף פעולה בין ההגיון לבין הרגש. יש פה מקום עצום למי שאנחנו בפנים. לשקט הזה שיש בו ידיעה.

הדרך להגיע לזה היא על ידי הסברים הגיוניים, לימודי איזון התודעה, על ידי מדיטציות ועל ידי ריברסינג. 

פשוט זה כל הקסם

יהודית גליק

איתך כל הדרך לשקט הפנימי שלך 


*


יהודית גליק וקטי אורן ינחו את סדנת "לחזור הביתה" - סדנת ריברסינג זן ומדיטציה ב"דהרמה" - מרכז זן ברמת הגולן. 1-2.11.2013
לפרטים נוספים: "לחזור הביתה"

Adopting the right attitude can convert a negative stress into a positive one  
Hans Selye

מי לא ניזוק מההטבעות הפסיכופיסיות של סטרס בגופנו? בתרבות שבה אנו חיים נראה כי סטרס חל על כולנו, באשר אנו. במסורת היוגה ישנו מושג הנקרא "סמסקרות" משמע רשמים אשר נטבעים בגופנו ונפשנו והם הופכים להיות הדפוסים אשר מאפיינים אותנו- היציבה, התנועה, ההבעות ותגובות הרגשיות שלנו למצבי לחץ. כל אלו אמורים כביכול לעזור לנו ולהגן עלינו שלא נהיה בעלי עור חשוף ונוכל לחיות בעולם, אך למעשה הרבה פעמים הסמסקרות הופכות להיות מעין שריון מגן המגביל את הגמישות והחופש שלנו.

תרגול קבוע הרפיה עמוקה כמו זו שאנו חווים בתנוחת הגופה עשוי להביא את הסמסקרות "לצוף" מעלה ולהתגלות. הנשימה, הגוף והתודעה ישקפו את ההטבעות העתיקות שבגופנו ויביאו אותן למודעות. ניתן לשנותן.

היחס שלנו למצבי סטרס עשוי להשתנות כליל אם רק נדע מעט יותר... מאמר זה נועד להפיג את הערפל סביב מערכת העצבים בגופנו ולהכיר מספר מושגים בנושא.

המערכת הסימפטטית אחראית על תגובת "הילחם או ברח" (Fight or Flight) ועוזרת לנו להישאר ערניים, מודעים לסובב אותנו ומגיבים מהר.
המערכת הפאראסימפטטית אחראית על תפקודי המנוחה והעיכול בכל הרבדים (Rest and Digest) היא זו אשר מביאה לגופנו הרפיה וריפוי, בזכותה אנחנו מעכלים מזון, מידע חשוב (גם רגשי), נרדמים טוב בלילה ומסוגלים לתרגל יוגה.

קצת על הקשר בין סטרס ומע' העצבים הסימפטטית

אורח החיים שלנו, של כולנו, מאופיין בקדחתנות: גירויים אינסופיים, תנועה מהירה ממקום למקום, דרישה מתמדת להספיק הרבה במעט זמן... נוסיף לזה: חשיפה מתמדת לחדשות, זיהום אוויר שמשפיע על הנשימה, חששות ממצב כלכלי/ בטחוני/ נפשי/בריאותי, צריכה מוגברת של קפה, שתייה מתוקה (המכילה ממתיק מלאכותי), סוכר ומזונות מעובדים, חוסר שעות שינה, פחד/דיכאון/חרדות, חסרים תזונתיים (מגנזיום וויטמינים מקבוצת B), עישון, נטילת תרופות... כל זאת עוד מבלי שהוספנו כל מיני "קטנות" שכאלו כמו מריבה עם הבעל/ ילדים/ בוס/ שכן...

חשוב שנזכור כי כולנו חשופים לזה. לא משנה כמה נתרגל יוגה ומדיטציה, זה חל גם עלינו, מעצם היותנו חיים בתקופה זו. חישבו על כך: מספיק שמספר "חלונות" פתוחים במחשב, מוסיקה מסביב, רעשים מבחוץ ועוד שיחת טלפון מתנהלת ברקע והנה אנחנו כבר בעומס. התוצאות של סטרס תמידי ויומיומי יכולות להיות "שקטות" ומחלחלות אט אט... הנה רשימה קטנה של מתנות הסטרס: בעיות נשימה (נשימה הפוכה, נשימה קצרה, שימוש לקוי בשרירי הנשימה), עייפות ותשישות עמוקה ותמידית (ואז שימוש נוסף בקפאין אשר יוצר עוד עומס ע"י הגברת האדרנלין בגוף), בעיות עיכול, ירידה בריכוז, עודף או חוסר תאבון, פגיעות רגשית, הפרעות שינה ועוד...

אך אין לראות במערכת העצבים הסימפטטית "אויב" שלנו. חשוב לציין כי רמת מתח עדינה בגוף הינה חיונית על מנת שנוכל להתנהל באורח החיים המודרני אשר נולדנו לתוכו, על מנת שנשרוד.  חשוב עוד יותר לדעת לנהל נכון מתח בחיינו, לזכור שהוא חיוני והכרחי לקיומנו שכן הישרדות במושגים של ימנו אינה כרוכה ביכולת לנוס מהר בבריחה מפני חיית טרף אלא ביכולת לקום בבוקר עם אנרגיה טובה ולשמור על ערנות חיובית לאורך כל שעות היום.

וקצת על הפאראסימפטטית

מערכת זו חשובה וחיונית בגופנו ממש כמו אחותה המשלימה- הסימפטטית. זוהי המערכת אשר מאפשרת לנו To let Go, להרפות, לנוח, לעכל מזון פיסי ורגשי ובכלל להאט את הקצב. אך גם מערכת זו לא צריכה להיות דומיננטית שכן אז האיכות השלטת תהיה כבדה, איטית מידי, חשוכה ומושכת כלפיי מטה.  בהקשר של מערכת העצבים הפארא סימפטטית זהו המקום לציין את עצב הואגוס Vagus Nerve אשר הנו העצב המרכזי של מערכת זו.

זהו העצב העשירי מבין שניים עשר עצבים קראניאלים, משמע יוצא מהמוח ולא מעמוד השדרה. זהו העצב המרכזי של מע' העצבים הפראסימפטטית, הארוך והמסועף מכולם. עצב תחושתי האחראי על תחושת בחילה ורפלקס שיעול, תנועתי האחראי על החיך הרך, בית הקול וחלק משרירי הלעיסה.

הוא אחראי על רוב פעולת מערכת העצבים הפאראסימפתטית: האטת קצב הלב, בריאות- אחראי על כיווץ הברונכים, ובמערכת העיכול-הגברת הפרשת מיצי עיכול ופרסטלטיקה. 80% מהתפקוד שלו הוא סנסורי, כלומר מהגוף למוח. לדוגמא: כאשר אנו חושבים על אוכל ואפילו מריחים אוכל, מתחיל בגופינו תהליך בו מערכת העצבים מעבירה מסרים דרך עצבים שונים ובעיקר באמצעות עצב הוואגוס אל אברי מערכת העיכול.
גירוי מכני (ולא תרופתי) שלו באזור הלוע יכול לגרום להקאות והאטת קצב לב. 

המסלול של הואגוס:

בפנים- מעצבב אוזן חיצונית, תיבת תהודה, מנגנון בליעה, שרירי ההגייה, שרירי הבעה
בגרון – נותן הוראה לבליעה ולהוצאת קול ולכן חשוב ביותר לתקשורת פנים מול פנים
שני הערוצים שלו מתחברים אל הוושט
דרך שני ערוצים אלו הוא מגיע לקנה הנשימה, מתפצל לעץ הברונכיאלי בשני צידי הריאות, הואגוס נותן את ההוראה לנשום לאט, לכן נשימה סרעפתית תפעיל אותו
מעצבב את הלב, כיס המרה, לבלב
נכנס מתחת לסרעפת ומגיע לקיבה מימין ולכבד משמאל
מעביר תחושות ויסראליות: תחושות מתוך האיברים הפנימיים: פרפרים, בחילה, שלשול, כאבי בטן
כשהוואגוס מגורה ישנה תחושת שלווה עמוקה, שכן הוא קשור להפרשת אוקסיטוצין

אז איך מנהלים סטרס בצורה נכונה?
קודם כל נרגעים... חשוב שלא להיבהל מהידיעה שסטרס קיים בגופנו, אנו יכולים לחיות עימו בשלום על ידי תזונה נכונה, תרגול פיזי והכי חשוב- להכיר ולדעת ולזהות כשהוא נוכח. כל דבר אשר יגרה ויפעיל את עצב הואגוס ישרת אותנו: הקשבה למוסיקה טובה, אכילה איטית עם תשומת לב, שינה טובה, מקלחת חמה ביום קר, שירה (מנטרות או שירה מקודשת בהחלט מומלץ!), שהות בטבע ובכלל להאט את הקצב. 
לעשות לאט ומעט במקום מהר והרבה.

תרגול יוגה אשר תומך בהורדת סטרס:
1. נאדי שודאנה זוהי נשימת נחיריים אשר מווסתת את שתי מערכות העצבים בגוף 
(לפירוט של הטכניקה ניתן לקרוא כאן בהרחבה)
2. שכיבה על הבטן על כרית מוארכת (בולסטר)
3. כל כיפוף קדימה מפעיל (ולכן מרגיע...) את הואגוס: כלב מביט מטה, כפיפות קדימה בישיבה וכו'
4. נשימה סרעפתית מלאה

נספח: התפקודים השונים של סימפטטית ופאראסימפטטית לפי מערכות בגוף:

החיים שלי אינטנסיביים,  וכדי להשאר מאוזנת, אני צריכה למצוא רגעים של הרפייה ומנוחה, והרבה דרכים יצירתיות לשחרור מתח. אחרת הגוף מתחיל לסמן ולדבר בשפה שלו: השכמות תפוסות, הנשימה קצרה, הראש מוטרד... כשזה קורה, אני מקשיבה ומבינה שהגוף מבקש לעצור ולשחרר. כשאני לא מקשיבה וממשיכה לרוץ, איתותי הגוף מתחזקים.  מכירים את זה...?

בכל יום בקליניקה שלי אני פוגשת אנשים שסובלים מתסמינים של מתח כרוני: קשיי נשימה, תשישות, בעיות לב, שינה ועיכול, כאבי גב, צואר וראש, בעיות הורמונליות, חוסר שקט, עצבנות, נטייה להתמכרויות, חוסר סיפוק, חולשה של המע' החיסונית ושל הכבד,  דכאון, חרדה, לחץ דם, מחלות אוטואימיוניות ועוד.
מתח בעיני הוא הפרעה תרבותית. מילדות מלמדים אותנו להשאר בשליטה, הישגיות, עומס, ותמיד לעבוד קשה... ואף אחד לא מלמד אותנו שזה בסדר להרפות ולשחרר.

צבירת מתח כרוני - כך רבים מאיתנו מתפקדים מדי יום. איך זה קורה? 

1. מצב חירום מדומה: המתח בו אנו מתנהלים, מפעיל מנגנון הישרדותי אבולוציוני עתיק. זוהי תשדורת של "מצב חירום" מדומה שמזניקה את מערכת העצבים הסיפטתית, ואיתה דריכות וכיווץ שרירי הגוף. מנגנון המתח ההשרדותי שאמור להיות מופעל רק כשנמר תוקף אותנו בג'ונגל, נשאר פועל למשך חודשים ולעיתים שנים. וכך, אנחנו חיים את חיינו עם מערכת עצבים דרוכה ושרירים נוקשים. מה קורה אז?

2. הזרימה נפגעת: חשבו על צינור רחב שלפתע התכווץ - אנרגיית חיים (פראנה) מתקשה לזרום בגוף כשהוא נוקשה. התוצאה: הנשימה הופכת שטוחה, זרימת הדם נפגעת, ואיתה חילוף החומרים, רמת החיוניות, השינה והמערכת החיסונית כולה. 

3. שומר הראש: כשהסטרס נמשך, הוא תובע המון אנרגיה. מרכזי הגוף והנפש נחלשים, אנחנו פחות מחוברים לעצמינו. בתגובה הראש (מיינד) "לוקח פיקוד". המיינד טוב בניהול חשבון בנק - אבל גרוע בהרפיית מתחים. זרימת אנרגיה, רגש וחיוניות... זה ג'יבריש בשבילו.
ואנחנו? בתוך המגדל בבל הזה הופכים להיות לא שמחים, לא בריאים, עייפים. רצים על טייס אוטומטי בקהות חושים. המיינד ממשיך לירות פקודות של סטרס ושליטה, שיוצרות החמרה. הוא מנהל אותנו, אבל כמו בוס גרוע. הוא לא מבין מה באמת הגוף והנפש צריכים. 

4. עכשיו הגוף מאותת: בשלב הזה הגוף מתחיל לדבר איתנו דרך קשיים פיזיים ונפשיים. זו דרכו לומר ולסמן שלא טוב לו, ושקשה לו לשמור על בריאותינו במצב הקיים.
 
5. הקשבה לשפת הגוף - או התעלמות? עכשיו תפקידנו להכנס  לתמונה. זה הזמן ללמוד את השפה של הגוף שלנו. עצרו והקשיבו לאיתותים, לכל חסימה רגשית או פיזית שאתם סוחבים. הם חשובים. ככל שתתעלמו מהם, הם יתגברו או ימצאו דרכים חדשות להסב את תשומת ליבכם. קחו נשימה ושימו לב, ממש עכשיו תוך כדי הקריאה, לתחושות שעולות בכם.

אם בחרנו להמשיך לרוץ על אוטומט ולהתעלם - חזרו לתחילת הטקסט, על כל הבעיות בהן אני נתקלת כתוצאה ממתח. זה לא ישתפר אם לא נלמד את הגוף והנפש מציאות חדשה, שבה מותר להרפות.

אם בחרנו להקשיב - קחו נשימה והרפו בנשיפה... יופי. זה הזמן ללמוד לשחרר!
להזכר איך להרפות ולשחרר מתח - זו לקיחת אחריות אמיתית על חיינו. זו  גם אחת המיומנויות החשובות, הנעימות, הטבעיות והמתגמלות ביותר שאפשר ללמוד. מיומנות שתהדהד בביתינו ובכל מי שסביבינו.

יש לנו את כל הכלים כדי לעשות זאת: גוף שמדבר איתנו, נפש שיודעת לסמן כשנעים ונכון לה, ויכולת טבעית להשתנות עם החיים. הנשימה היא מפתח מרכזי בלמידת ההרפייה, ובפרט הנשיפה. ריברסינג נפלא בזה, ובמהרה ניתן להרגיש "כאילו טון מתח השתחרר ממני" כמו שאמרה לי מטופלת השבוע. נרגיש הקלה אדירה בנשימה, שיפור עצום בשינה, עלייה בחיוניות ובשמחת החיים, ואיזון מחודש מכל הבחינות.

כיצד נלמד להרפות מתח? בתוכינו אנחנו יודעים בדיוק איך...

שחרור רגשות שעולים במהלך היומיום /  פעילות גופנית קבועה / תשומת לב לנשימה ולסימני הגוף  / תרגול נשימה וריברסינג / שינה מספקת- 7-8 שעות בלילה / תזונה בריאה / חשוב: מנוחה והנאה הן לא מותרות! נקדיש זמן לעיסוקים מהנים ומרגיעים, נטולי מטרה: שהייה בטבע, בים, הקשבה למוזיקה, עיסוי, יצירה, ריקוד, מדיטציה, שיחה עם חבר טוב, וכל מה שיוצר תחושה טובה.
התחושה הנעימה, היא האיתות של הגוף והנפש שאנחנו פועלים בכיוון הנכון  והבריא לנו.
                                                 

בואו נשחרר כבר עכשיו:

תרגיל נשימה של חמש דקות לשחרור מתח

שלב 1-  כשתי דקות (20-30 נשימות): שבו בנוחות או שכבו. הניחו יד על הבטן, נשמו והרגישו היכן יש מתח או דריכות בגופכם. אל תתעלמו מהתחושה גם אם היא לא נוחה! תנו מקום למה שעולה, הקשיבו. זוהי שפת הגוף שלכם.  

שלב 2 -כשתי דקות (20-30 נשימות): שאיפה מגבירה- נשיפה משחררת: התעצמות התחושות מסייעת להן להתבטא ולהשתחרר. לכן תוך נשימות איטיות ועמוקות, עם כל שאיפה תנו לתחושה להתעצם (המתח הופך יותר מתוח, מועקה עוד יותר מעיקה, שריר מכווץ נהיה יותר מכווץ...), ואז בנשיפה ארוכה מאוד, שחררו ודמיינו שאתם מרפים אל זרועות גדולות ונעימות. ושוב- עם כל שאיפה הזמינו את התחושה להתעצם, ועם הנשיפות הרפו את שרירי הגוף והפנים, והרגישו שאתם שוקעים אל זרועות שעוטפות אתכם.

שלב 3- דקה אחרונה: רק נשמו והרפו בעדינות אל הזרועות הנעימות. תנו לגוף להיות צף ורפוי. 

מאחלת לנו ימים בהם נקשיב לצרכי הגוף והנפש שלנו!
קרן אהרוני-ברס

לשאלות ושיתופים בהמשך למאמר, על סימני הגוף והנפש שלכם ועוד -  אתם מוזמנים לכתוב לי ולהתייעץ.

*

קרן אהרוני ברס - טיפולי ריברסינג, נשימה מעגלית וסדנאות ריברסינג, תרפיה ומודעות.

זמן נשימה עם קרן אהרוני ברס - ריברסינג בתל אביב. בסדנת "זמן נשימה" נחווה את השפעתה המדהימה של עבודת העומק דרך ריברסינג ונשימה מעגלית, ונשלב גם טכניקות נוספות: ביו-אנרגיה, מדיטציה והילינג. ריברסינג היא שיטה עוצמתית ונהדרת, דרכה נלמד לשחרר מטענים ודפוסים שמפריעים לנו,  ונתמלא באנרגיה חיובית וחדשה. ב-26.6.2018 בסטודיו טיליה בתל אביב
  keren.breath@gmail.com לפרטים נוספים: צפריר 054-3088737