על הרגלי הצריכה שלנו
וההשפעות הרחוקות מהעין
מאת מאדורי פרם
לפני זמן קצר נתקלתי באיזה שיתוף של מכר על שמן דקלים. כתבה מזעזעת על ההשלכות של שימוש מופרז בשמן דקלים, שעלול להביא להכחדת האורנגוטנים תוך 3 עד 10 שנים (מבחינה מדעית הם ממש אחים שלנו), הרס דונמים על גבי דונמים של יערות הגשם, פגיעה מאסיבית באיכות הסביבה - נו טוב, אנחנו כבר רגילים להרס מהסוג הזה.
שמן דקלים הוא מוצר שמשתמשים בו הרבה, בדרך כלל הוא מרכיב במוצרים אחרים - אוכל, חומרי ניקוי, קוסמטיקה. תמים כלפי חוץ ובמקום אחר בעולם - הרסני וקטסטרופלי. והנה שמן דקלים מצטרף אל רשימת המוצרים שכדאי להימנע מהם, לטובת עתיד האנושות והכדור הזה.
האמת היא, שככה זה עם הרבה מוצרים והרגלים שלנו. לא מזמן הייתה לי שיחה עם סבא שלי על שקיות פלסטיק. סבא שלי הוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה. הוא משכיל ומוכשר בכל דבר שהוא רק לוקח לידיו. סיפרתי לו ששקיות פלסטיק מחרבות את העולם שלנו. יש אחוזי פלסטיק גבוהים יותר ממזון באוקיינוסים, שטחים עצומים באוקיינוס הם סוג של "פלסטיק zone" (מערבולות פלסטיק אדירות ממדים), מינים רבים של חיות ימיות סובלות ונכחדות, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ההשפעה של פלסטיק על הבריאות שלנו (הפרעות קשב וריכוז למשל). בתחילת השיחה הוא היה די המום, לא הבין על מה אני מדברת ולמה זה קשור אליו. אחרי שהבין, לא הצליח לתאר לעצמו מה הוא יעשה כשהוא יגיע לחנות הירקות ולא יוכל לקחת שקית לכל סוג ירק. כוחו של הרגל. לקח זמן להגיע להבנה משותפת, ובסוף השיחה סגרנו על זה שסבא, בן 83, ישתמש שוב ושוב באותן שקיות שהוא כבר אגר - וככה יפחית את השימוש האישי שלו בפלסטיק.
תוך כדי שדיברנו, התפיסה שלפיה אנחנו חיים היום התבהרה לי מאד. "רחוק מהעין רחוק מהלב". תרתי משמע. אם זה לא בחצר שלי, זה לא קשור אלי וזה לא מעניין אותי. זה ההסבר היחיד, שהרי כל כך הרבה מוצרים שאנחנו משתמשים בהם הרסניים ברמות מחרידות. אבל לוקח לנו שנים על גבי שנים לגלות את ההשלכות, אחרי זה לוקח לנו שנים להסכים לדעת ולהפנים את המציאות ובסוף אחרי כל זה - מגיע, אולי, השינוי המיוחל. וגם אז - לאט לאט ובהדרגתיות כמובן. אנחנו לא רוצים להעמיס על עצמינו קשיים.
נראה שתרבות הצריכה היא מערכת משומנת היטב שנועדה להרחיק את האדם מהמקור האמיתי של מושאי הרכישה שלו. ככה אנחנו הופכים להיות יצורים די מוגבלים שתלויים ללא סוף במוצרים על מדף הסופר בלי יכולת לבחור ולהחליט באמת. בלי יכולת לדעת.
ובגלל שטורחים עבורנו לפנות את הפסולת שלנו כל כך רחוק מהעין, איפשהו שם בקצה השני של העולם או באוקיינוס, ייתכן ונחיה חלק כה גדול מחיינו בלי להרגיש על בשרינו את ההשפעות של הבחירות שלנו. בזכות זה אנחנו מרשים לעצמינו ליהנות מכל מיני תירוצים שבבסיסם - "אני לא יודע", ואח"כ "אני לא בטוח שזה באמת ככה", אח"כ "מה זה קשור אלי?" ואח"כ "מה זה יעזור אם אני אפסיק? אי אפשר לשנות את כל העולם".
וככה הם החיים שלנו. אנחנו נזהרים שלא לכפות על עצמינו או להקשות על עצמינו בשינוי קיצוני כמו חס וחלילה, להפסיק להשתמש במוצרי פלסטיק חד פעמיים על כל סוגיהם (קופסאות חומוס, שקיות פלסטיק, כוסות חד פעמיות, בקבוק שמפו), כי לכל אינדיבידואל יש את הדרך והזמן שלו, אנחנו לא רוצים להיות קיצוניים. מצד שני, אנחנו גם לא מאמינים ביכולת שלנו כאינדיבידואל לעשות שינוי, לא מאמינים שאם נפסיק להשתמש במוצרים מסויימים תהיה לזה משמעות. ומעל לכל - אם כולם עושים את זה, זה לא באמת אחריות שלי. ובגלגל הזה אנחנו ממשיכים לנוע.
משפטים על זה שהחיים הם כמו בומרנג ויום אחד הכדור שלנו, או אימא אדמה תתעורר, תתעצבן עלינו ותכחיד את המין האנושי ידועים לכל והם עדיין לא מספיקים לנו כדי להתעורר מהמעשים שלנו. מה שמחזיר אותי שוב ל"רחוק מהעין, רחוק מהלב". אם כל ערימות הפלסטיק בהן אנחנו משתמשים היו נשארות בחצר הבית שלנו, יחד עם תשעת הליטרים שהולכים על כל גוש קקי שאנחנו מטילים באסלה, בתוספת הגוויות שאנו עושים בהם שימוש - אם הפסולת של כל אדם הייתה נשארת אצלו בחצר, בהתאם ולפי כמות השימוש הפרטית שלו - אני צופה שהשינוי היה קורה מהר יותר משקיעת השמש.
מדובר במערכת אמנות שאנו צריכים לפרק, מערכת אמונות שמגבילה אותנו מלהיות חופשיים באמת. שהרי אנחנו לא יכולים להיות חופשיים באמת ללא מודעות למעשים שלנו ולבחירות שלנו. זוהי מערכת אמונות חמקמקה ביותר שבבסיסה היעדר אחריות אישית בשל אחריות קולקטיבית שאף אחד אינו נושא בה. ומה שקורה בחוץ - קורה גם בפנים. חוסר המודעות, או אולי כדאי לקרוא לה - אדישות, האדישות המאפיינת אותנו במה שנוגע למוצרים שאנו צורכים קיימת לא רק שם, כמובן. היא קיימת גם בתוכנו, הפסולת שנקברת תחת אדמת העולם נקברת גם באיברי הגוף שלנו, נקברת גם בשכל שלנו, בעולם הרגש שלנו במודעות שלנו.
כבני אדם, ההשפעה העיקרית שלנו טמונה ביכולת לעורר השראה בסובבים אותנו, ממש כמו אדוה במים. כל אדם יכול לעשות שינוי בהרגלי הצריכה שלו, שלרוב מהדהדים ויוצרים תגובת שרשרת כלשהי בסביבה הקרובה שלו, וכך שינויים מוטמעים. לפעמים לאט יותר, לפעמים מהר יותר.
לאורך כל ההיסטוריה, כל שינוי החל בהטלת ספקות, זלזול והקטנה. ההתמדה, כוח הרצון והדבקות הם אלו שיוצרים את השינוי. צעד אחד צעד
כדי לסכם את הדברים בצורה אופטימית יותר, אספר את הסיפור על הנזיר שרצה לשנות את העולם.
הסיפור מספר על נזיר טוב לב וחכם שראה עוולות רבות ורצה לתקן ולשנות את כל העולם.
הוא ניסה לשנות את כל העולם ללא הצלחה.
אז החליט לשנות רק את הארץ בה הוא חיי, ללא הצלחה.
אז החליט לשנות את העיר בה התגורר, ללא הצלחה.
אז החליט לשנות את השכונה בה גדל וחי, ללא הצלחה.
אז ניסה לשנות את משפחתו - וכשזה לא הצליח, הנזיר החליט לשנות את עצמו.
כששינה את עצמו, בני משפחתו החלו להשתנות בעקבותיו. בעקבות בני משפחתו החלה השכונה כולה לאמץ את השינוי, וכשהשכונה השתנתה - העיר כולה החלה להשתנות גם כן. תושבי העיר כולה שהשתנו השפיעו כל כך עד שכל הארץ השתנתה והארץ הזו גרמה לשינוי כלל עולמי.
*
מאדורי פרם - מנהלת את הבלוג הטבעוני - "המטבח הירוק" - מתכונים טבעוניים בקלות.
שמן דקלים הוא מוצר שמשתמשים בו הרבה, בדרך כלל הוא מרכיב במוצרים אחרים - אוכל, חומרי ניקוי, קוסמטיקה. תמים כלפי חוץ ובמקום אחר בעולם - הרסני וקטסטרופלי. והנה שמן דקלים מצטרף אל רשימת המוצרים שכדאי להימנע מהם, לטובת עתיד האנושות והכדור הזה.
האמת היא, שככה זה עם הרבה מוצרים והרגלים שלנו. לא מזמן הייתה לי שיחה עם סבא שלי על שקיות פלסטיק. סבא שלי הוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה. הוא משכיל ומוכשר בכל דבר שהוא רק לוקח לידיו. סיפרתי לו ששקיות פלסטיק מחרבות את העולם שלנו. יש אחוזי פלסטיק גבוהים יותר ממזון באוקיינוסים, שטחים עצומים באוקיינוס הם סוג של "פלסטיק zone" (מערבולות פלסטיק אדירות ממדים), מינים רבים של חיות ימיות סובלות ונכחדות, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ההשפעה של פלסטיק על הבריאות שלנו (הפרעות קשב וריכוז למשל). בתחילת השיחה הוא היה די המום, לא הבין על מה אני מדברת ולמה זה קשור אליו. אחרי שהבין, לא הצליח לתאר לעצמו מה הוא יעשה כשהוא יגיע לחנות הירקות ולא יוכל לקחת שקית לכל סוג ירק. כוחו של הרגל. לקח זמן להגיע להבנה משותפת, ובסוף השיחה סגרנו על זה שסבא, בן 83, ישתמש שוב ושוב באותן שקיות שהוא כבר אגר - וככה יפחית את השימוש האישי שלו בפלסטיק.
תוך כדי שדיברנו, התפיסה שלפיה אנחנו חיים היום התבהרה לי מאד. "רחוק מהעין רחוק מהלב". תרתי משמע. אם זה לא בחצר שלי, זה לא קשור אלי וזה לא מעניין אותי. זה ההסבר היחיד, שהרי כל כך הרבה מוצרים שאנחנו משתמשים בהם הרסניים ברמות מחרידות. אבל לוקח לנו שנים על גבי שנים לגלות את ההשלכות, אחרי זה לוקח לנו שנים להסכים לדעת ולהפנים את המציאות ובסוף אחרי כל זה - מגיע, אולי, השינוי המיוחל. וגם אז - לאט לאט ובהדרגתיות כמובן. אנחנו לא רוצים להעמיס על עצמינו קשיים.
נראה שתרבות הצריכה היא מערכת משומנת היטב שנועדה להרחיק את האדם מהמקור האמיתי של מושאי הרכישה שלו. ככה אנחנו הופכים להיות יצורים די מוגבלים שתלויים ללא סוף במוצרים על מדף הסופר בלי יכולת לבחור ולהחליט באמת. בלי יכולת לדעת.
ובגלל שטורחים עבורנו לפנות את הפסולת שלנו כל כך רחוק מהעין, איפשהו שם בקצה השני של העולם או באוקיינוס, ייתכן ונחיה חלק כה גדול מחיינו בלי להרגיש על בשרינו את ההשפעות של הבחירות שלנו. בזכות זה אנחנו מרשים לעצמינו ליהנות מכל מיני תירוצים שבבסיסם - "אני לא יודע", ואח"כ "אני לא בטוח שזה באמת ככה", אח"כ "מה זה קשור אלי?" ואח"כ "מה זה יעזור אם אני אפסיק? אי אפשר לשנות את כל העולם".
וככה הם החיים שלנו. אנחנו נזהרים שלא לכפות על עצמינו או להקשות על עצמינו בשינוי קיצוני כמו חס וחלילה, להפסיק להשתמש במוצרי פלסטיק חד פעמיים על כל סוגיהם (קופסאות חומוס, שקיות פלסטיק, כוסות חד פעמיות, בקבוק שמפו), כי לכל אינדיבידואל יש את הדרך והזמן שלו, אנחנו לא רוצים להיות קיצוניים. מצד שני, אנחנו גם לא מאמינים ביכולת שלנו כאינדיבידואל לעשות שינוי, לא מאמינים שאם נפסיק להשתמש במוצרים מסויימים תהיה לזה משמעות. ומעל לכל - אם כולם עושים את זה, זה לא באמת אחריות שלי. ובגלגל הזה אנחנו ממשיכים לנוע.
משפטים על זה שהחיים הם כמו בומרנג ויום אחד הכדור שלנו, או אימא אדמה תתעורר, תתעצבן עלינו ותכחיד את המין האנושי ידועים לכל והם עדיין לא מספיקים לנו כדי להתעורר מהמעשים שלנו. מה שמחזיר אותי שוב ל"רחוק מהעין, רחוק מהלב". אם כל ערימות הפלסטיק בהן אנחנו משתמשים היו נשארות בחצר הבית שלנו, יחד עם תשעת הליטרים שהולכים על כל גוש קקי שאנחנו מטילים באסלה, בתוספת הגוויות שאנו עושים בהם שימוש - אם הפסולת של כל אדם הייתה נשארת אצלו בחצר, בהתאם ולפי כמות השימוש הפרטית שלו - אני צופה שהשינוי היה קורה מהר יותר משקיעת השמש.
מדובר במערכת אמנות שאנו צריכים לפרק, מערכת אמונות שמגבילה אותנו מלהיות חופשיים באמת. שהרי אנחנו לא יכולים להיות חופשיים באמת ללא מודעות למעשים שלנו ולבחירות שלנו. זוהי מערכת אמונות חמקמקה ביותר שבבסיסה היעדר אחריות אישית בשל אחריות קולקטיבית שאף אחד אינו נושא בה. ומה שקורה בחוץ - קורה גם בפנים. חוסר המודעות, או אולי כדאי לקרוא לה - אדישות, האדישות המאפיינת אותנו במה שנוגע למוצרים שאנו צורכים קיימת לא רק שם, כמובן. היא קיימת גם בתוכנו, הפסולת שנקברת תחת אדמת העולם נקברת גם באיברי הגוף שלנו, נקברת גם בשכל שלנו, בעולם הרגש שלנו במודעות שלנו.
כבני אדם, ההשפעה העיקרית שלנו טמונה ביכולת לעורר השראה בסובבים אותנו, ממש כמו אדוה במים. כל אדם יכול לעשות שינוי בהרגלי הצריכה שלו, שלרוב מהדהדים ויוצרים תגובת שרשרת כלשהי בסביבה הקרובה שלו, וכך שינויים מוטמעים. לפעמים לאט יותר, לפעמים מהר יותר.
לאורך כל ההיסטוריה, כל שינוי החל בהטלת ספקות, זלזול והקטנה. ההתמדה, כוח הרצון והדבקות הם אלו שיוצרים את השינוי. צעד אחד צעד
כדי לסכם את הדברים בצורה אופטימית יותר, אספר את הסיפור על הנזיר שרצה לשנות את העולם.
הסיפור מספר על נזיר טוב לב וחכם שראה עוולות רבות ורצה לתקן ולשנות את כל העולם.
הוא ניסה לשנות את כל העולם ללא הצלחה.
אז החליט לשנות רק את הארץ בה הוא חיי, ללא הצלחה.
אז החליט לשנות את העיר בה התגורר, ללא הצלחה.
אז החליט לשנות את השכונה בה גדל וחי, ללא הצלחה.
אז ניסה לשנות את משפחתו - וכשזה לא הצליח, הנזיר החליט לשנות את עצמו.
כששינה את עצמו, בני משפחתו החלו להשתנות בעקבותיו. בעקבות בני משפחתו החלה השכונה כולה לאמץ את השינוי, וכשהשכונה השתנתה - העיר כולה החלה להשתנות גם כן. תושבי העיר כולה שהשתנו השפיעו כל כך עד שכל הארץ השתנתה והארץ הזו גרמה לשינוי כלל עולמי.
*
מאדורי פרם - מנהלת את הבלוג הטבעוני - "המטבח הירוק" - מתכונים טבעוניים בקלות.
RSS Feed
