רק נוחתת משבועיים בצרפת עם אמורי בן הכמעט שנתיים. משמעות החזרה הביתה, היא הקליטה של הילדון בגן חדש ומקסים, סידורים, ארגונים, בישולים, ומפגש מחודש עם אישי האהוב כל כך נירוואן.

באותו שבוע מטורף של חזרה הביתה יצא שפינינו זמן ל 3 מפגשים אינטימיים.

המפגש הראשון, הוא טעימה מלאה
בהתרגשות ברכות, אהבה וגם בפחד וכאב שהגיע ממני. לא פלא, עבר זמן, קרו דברים ומעשה האהבה שלנו גם יכול להפגיש אותי עם המקומות הכי עדינים ועמוקים בתוכי, כי הרי זוהי האינטימיות הכי עמוקה בשבילי.

נירוואן שלי, כמה אתה אוהב ומכיל את האישה ההולכת ומתעצמת שאני. ואכן כשאנחנו עושים אהבה באותו יום, העצב והכאב עולים, ואהובי פה, נוכח, מקבל ואוהב את כל כולי, לא עוזב אותי לשנייה ומסכים לרגעים של אי אהבה, דחיה, תסכול וחוסר נוכחות שעולים מהמקומות הכואבים, ושאני מרגישה לגמרי מוזמנת להכניס אל תוך מרחב האהבה שלנו. פשוט יכולה לתת לה להיות הכול! אהובה כל כך!

ואז נגמר הזמן...השעון מצלצל...עוד רגע עם אהובי ואני נוסעת לאסוף את אמור המתוק.
נשיקה וחיבוק וכך מסתיים טקס הפתיחה של החזרה אל מעשה האהבה שלנו.

למחרת, לנירוואן יש יום טיפולים בתל אביב, יום חמישי הוא מעביר סדנאות בפסטיבל אושו, יום ששי, הוא בקורס מטפלים ובלילה עוד סדנה בפסטיבל אושו ו FINALLY, ביום שבת המשך קורס מטפלים. בערב, נירוואן חוזר הביתה מלא, שמח, וקצת עייף מהימים החזקים שעברו.

המפגש השני קורה

אני מרגישה בשלה לעשות אהבה עם אהוב חיי, אך האמת היא... שלא. מתבוננת שוב ומרגישה שאני לא כל כך מינית באותו רגע. לא רוצה להינגע, וגם יודעת, שהפתיחה יכולה להגיע.

אנחנו מתכרבלים ומתנשקים וכלום לא עולה לי.

אוייש זה מבעס אותי...
ואופ, מה קורה..
נירוואן מציע לי לחבר אותי לערוצי העונג והתשוקה שלי. יאלה, בוא נראה...אני מסכימה לו. ואיך לא להסכים לכזאת הצעה שממלאה אותי ברצון מיינדי להיפתח.

בעוד הוא מתחיל, אני בעצמי לאט לאט נסגרת ומתחילה לבכות. נירוואן מציע לתמוך בפתיחה  המינית שלי ופתאום עולים בי זכרונות ואמונות עתיקות ומוכרות, שהעונג שלי הוא כלי לפנטזיות של הגברים ששוכבים איתי , כי בחוויה ההיסטורית שלי כך הרגשתי ובטח שלפעמים גם כך היה ושבעצם אני משליכה בתת מודע, כל הדברים האלה, על אישי, אהובי, מטפל והילר בחסד. משליכה עליו את ההיסטוריה הכבדה הזאת שלי, שלא שייכת אליו בכלל ושהוא פה, נוכח, מקבל ואוהב את כל כולי. ורק התחלנו את המפגש השני הזה.

רוצה לעצור רגע ולחזור אחורה. בחודשים האחרונים הצלחתי לשים מילים על משהו מאוד חשוב במיניות שלנו ושל כולנו לדעתי: כשגבר פותח אישה היא נהיית אלה ואז היא פותחת אותו לאלהים, והם אחד.

אבל מה זה לפתוח אישה? האם אתה רוצה לזיין ולגמור כהרגל או לגלות את האלהים שאתה? כדי לפתוח אישה, אתה מסכים להיות פה, נוכח, מקבל ואוהב את כל כולי?

ומה איתך? האם את רוצה לגלות את האלה והאהבה האינסופית שאת? האם את מוכנה להתמוסס אל תוך כל כולך, להתמסר לכל מה שמגיע, בלי מעצורים?

חזרה למפגש השני. משהו מונע ממני בחוזקה להתחבר לעונג, לרצות אהבה, לרצות להינגע ...

נירוואן מחבק ומנשק אותי בהקשבה מלאה ומתחבר לתדר של ריפוי עמוק. אני בקושי שלי והוא מרים לי את הרגליים מעלה ובכי עצום מתחיל לפרוץ ממני החוצה...בעדינות ואהבה אינסופית נירוואן מפשק את רגלי. הבכי שלי כל כך עמוק ובלתי נשלט. הוא שוב סוגר את רגלי ומעלה אותם מעלה והבכי ממשיך לשטוף, ושוב פישוק...פתאום עולות בי תחושות מאוד עתיקות של אונסים, וחוסר כבוד, ממש חשה את כלי הפנטזיות שהייתי בעבר.

ונירוואן, פה, נוכח, מקבל ואוהב את כל כולי, בהקשבה אינסופית. אני מבינה עד כמה מה שקורה במרחב הזה הוא חשוב כי זוהי הדרך שלי לשחרר את מה שלא משרת אותי יותר בחיי...  ושוב השעון מצלצל. תיכף אוספת את אמור האהוב והמתוק כל כך, פרי אהבתינו.
אני כבר יצאתי לדרך...חיבוק נשיקה והודיה לאיש המופלא הזה, מטפל מנחה והילר בחסד, ברכה אינסופית לכולנו. אני לא אומרת את זה כי אוהבת וחייה אתו. אני אומרת את זה כי זוהי עבודת עומק קדושה, שהיא מתנה לכל אחת ואחד מאתנו. מתנה שפשוט פותחת אותנו לפוטנציאל האינסופי שאנחנו, לפגוש אותו עוד ועוד עד שיודעים וזוכרים מי אנחנו באמת.

מפגש שלישי

רוצה רוצה רוצה אותך מאוד אהובי.

מזמינה אותך להתאחד איתי. כולי שמחה, רפויה, אוהבת ...מרגישה את המקדש שאני. עוד ועוד אהבה זורמת, עוד ועוד דלתות נפתחות, משוחררת מכל שיפוט ובושה, משוחררת מכל תחושה של פחד, הנני איתך, פה, נוכחת, מקבלת ואוהבת, ואתה הננך.

רגעים של נצח אל תוך האינסוף. רטטים רטטים של מפגש נשמות. הגופים כבר לא גופים, המיינד התמוסס. אנחנו בטראנס. ההוויה והאלוהים זורמים דרכינו. רוקדים.

הודיה לאנרגיית החיים המופלאה שמתגלמת, הודיה לגוף המופלא שלנו...

הודיה לנירוואן על המסעות האינסופיים האלו אל עבר הנשמה.

מעשה האהבה בשלוש חלקים: קדוש קדוש קדוש

השעון לא צלצל הפעם...יש לנו נצח...


*
בהוואני אור לב - דקיני - מטפלת מינית אלטרנטיבית

סדנת "בחזרה אל הלב" עם קרן ברס
סדנת ריברסינג ומדיטציה בסופ"ש 2-4.1.2014
חמישי - שבת באשרם במדבר, שיטים.

במהלך סדנת סופשבוע עמוקה ואיכותית, נלמד כיצד לפתוח את הלב ולהרגיע את הראש.
נכיר את עוצמתה של הנשימה ושל טכניקת הריברסינג ככלי לריפוי ולהתחדשות פיזית, רגשית ורוחנית.
ננקה מתח וחסימות, נזהה דפוסים שמפריעים לנו ונלמד כיצד לשנות אותם.
נכיר בתוכינו כוחות נפשיים עמוקים ונלמד כיצד להשתמש בהם בחיי היומיום.
נלמד לזהות ולשחרר פחדים והגנות, ונזכר מחדש כיצד להתבונן ולתקשר דרך הלב, באופן אוהב ונוכח.
נפתח את הנשימה שלנו שנסגרה עם השנים, ויחד איתה ניזכר כיצד לחוות תחושות טבעיות וכה חשובות של שחרור ושלווה, וכיצד להשתמש ביכולת הטבעית שלנו לאהוב, להרגיש וליהנות.
במהלך הסדנא נשלב מגוון טכניקות: ריברסינג, ביו-אנרגיה, הילינג, תנועה, מדיטציה  ומדיטציות לב מיוחדות.

קרן ברס, תרפיסטית מנוסה לריברסינג ולנשימה טרנספורמטיבית, מנחה את הסדנא באופן נעים, רגיש וקומוניקטיבי. אין צורך בנסיון קודם.

מחיר הסדנא: 1120 ש"ח, כולל כלכלה מלאה ואירוח בחדר ממוזג (2 לילות) בבית הארחה אשרם במדבר
נתחיל ביום חמישי ב- 17:00 ונסיים בשבת ב- 17:00.

לפרטים, שאלות והרשמה התקשרו: גאיה 054-7682488  

keren.breath@gmail.com
 
אנא הירשמו מראש

באהבה

סדנאות נוספות של קרן:

סדנת ריברסינג בתל אביב עם קרן אהרוני ברס, סדנת יום (שבת) של תרפיה ונשימה. 26/8/2017 באשרם בעיר, גבעתיים.

מתי בפעם האחרונה הקשבת לעצמך? "זמן נשימה", סדנת יום של ריברסינג בגבעתיים, היא הזדמנות נהדרת ללמוד את אומנות ההקשבה.
אני מזמינה אתכם לנשום איתי ביום שישי 10.1.14, בסדנת יום של ריברסינג והקשבה. נעבור תהליך מקסים בקבוצה אינטימית. נלמד איך להקשיב לתחושות ורגשות עמוקים שמדריכים אותנו, במקום למחשבות מחלישות. נלמד לשחרר מתח כרוני וחסימות רגשיות ופיזיות דרך ריברסינג ונשימה, ולהתמלא באויר וכוחות חדשים

לפרטים, שאלות והרשמה התקשרו: צפריר 054-3088737 

קישורים נוספים:

טיפולי ריברסינג אישיים עם קרן בקליניקה בתל אביב, פרדס חנה ועוד.

קרן ברס ריברסינג בפייסבוק - דף אוהדים עסקי לשאלות תשובות מאמרים ועוד.

מאמר מאת אפרת שר שלום, מורה ומנחה בכירה בקורס בניסים.
לפרטים מלאים ולמועדי פתיחת קורס בניסים.

"קורס בניסים" אשר הגיע לעולם לפני כמעט 40 שנה, מדבר על הסליחה ככלי מרכזי.

הסליחה מבטיחה לנו את הבטחון אותו חיפשנו, את השלווה, וודאות שקטה לגבי עצמנו.

"מי אני" זו השאלה שבני אדם שאלו את עצמם מאז ראשית הזמן.

התשובה לשאלה זו חייבת להיות אחת. תשובה אחת תואמת לכולם. שאם לא כן, לא היו רבים כל כך שואלים אותה.

שאלה זו מאפשרת לאין סוף תשובות להגיע, להגיע ולהעלם, על מנת לאפשר לעוד תשובות להגיע. "ספקות יבואו וייעלמו, וייעלמו על מנת לבוא שנית."

עד אשר תימצא התשובה שאיתה נוכל להישאר. עד אשר נדע. זו התשובה ואין בלתה.

את השאלה  "מי אני", חשוב שנשאל מפעם לפעם, אם לא בכל יום. שאלה מהותית, שמובילה אותנו אל קודש הקודשים ממש. זו השאלה היא שתחלץ אותנו מעולם של אשליות שבו הכול משתנה ודבר אינו יציב.

שאלה זו, מבקשת שנניח לכל מה שאנחנו לא. אני אינני הרצונות שלי. אני אינני החלומות שלי, לא הספקות, לא התהיות, לא הכעסים או האשמות. אני אינני הרגשות המתחלפים, ומצבי הרוח. אני אינני העבר שלי, אף לא הדברים אותם אני עושה או עשיתי. לא המשפחה שלי, לא הלאום שלי, לא החברה בה גדלתי, לא העם שלי. כל אלה אינם מייצגים את ה"אני" שלי.

אנחנו מחפשים תשובה יציבה בעולם משתנה. משהו שאפשר להישען עליו. משהו פנימי שניתן לסמוך עליו בכל עת, מצב ומקום. תשובה אחת. אשר בתוכה כולנו מוצאים שלווה ונחמה.

כדי להגיע לתשובה אנחנו יוצאים למסע עם עצמנו. יש להסיט הצידה כל הרגשות והמחשבות שאינן מציעות שלווה. על מנת לפנות מקום לתשובה הראויה.

איך נסיט הצידה? מה עלינו לעשות על מנת לוותר על מגוון הרגשות שאינו מגדיר אותנו, אלא מתעתע ומטריד?

הסליחה, אומר "קורס בניסים" היא המפתח לאושר. היא זו שתעניק לנו את תחושת השלווה והידיעה של "מי אני". היא תישא אותנו רחוק, אל מעבר לאשליות, מעבר לסיפורים אותם אנחנו מספרים לעצמנו, מעבר לתוויות ולהגדרות. הסליחה תראה לנו מציאות כה יפה שלא נחדל להשתאות מיופייה.

מהי הסליחה? הסליחה היא ההסכמה שלא להאמין למה שכובל אותנו. מחשבותינו אנו. ניפוי מכל האלילים שיצרנו בעולמנו. אלילים בדמויות אדם, חפצים, ריגושים ודברים אחרים שאנחנו חייבים שיהיו שלנו. הסליחה, כמו התפילה, מבקשת מאיתנו התבוננות אוהבת ושקטה. חזרה אל מקום שהוא בית, בו כל הדברים מושרים בעדינות, והשמחה היא שירת ההודיה שלה.

"קורס בניסים" מדבר על שני רגשות שמתוכם  אנו פועלים; אהבה ופחד. האהבה בהיותה הכוח הגדול של העולם אינה דורשת דבר. הפחד לעומתה מנסה להציג את עצמו באין ספור פנים. הפחד נועד להרחיק אותנו מן המהות, ולספר לנו שאת האמת נמצא תמיד מחוצה לנו. אצל אדם אחר או במקום אחר. על מנת לעשות את המעבר העדין בין מחשבות הפחד למחשבות האהבה ניתנה לנו הסליחה במתנה. היא אינה מבקשת קורבנות. היא מתקיימת בזכות עצמה. מאירה, גלויה ביופייה  ומרפאה. מרפאה מאוד.

אין בה אשמה או האשמה. איש אינו נדרש בתשלום כלשהו. אין היא מחפשת צדק או קורבן.

הסליחה משכינה שלום. היא נושאת אותנו למקום מבטחים. אל המקום בו השאלה "מי אני" אינה קיימת עוד. כי נמצאה התשובה.

אפרת שר-שלום – ממייסדי "קורס בניסים" בארץ. מנחה בכירה ב"קורס בניסים". תלמידתו של אבי יסעור (1949-2010). ראש קהילת "קורס בניסים". לקחה חלק בתרגום הספר "קורס בניסים" ובמוספיו, "שירת התפילה" ו"הפסיכותרפיה". ערכה את הספר "שלום". מנחה תפילות שלום בעולם. מלמדת את הקורס במשך 30 שנה. מלמדת ויוצרת את תוכנית הלימודים להכשרת מורים ומטפלים בהוראת הקורס. 

*

עוד על הכשרות מורים ומטפלים וכן על רוחניות סליחה וניסים בקישורים המצורפים.
efrat@efratsarshalom.com
http://efratsarshalom.com

מגילת העצמאות של מורה ליוגה - מאת תמר עדי

הקטע הבא נכתב על מנת להפיג מעט את ההילה הנינוחה\טבעית שיש למקצוע שלנו וכן גם על מנת לקטר על התפיסה הרווחת שיוגה וכסף כמו שמן ומים הם... לא מתערבבים...

 מילים מילים ואת משמעותן...

זוכרים איך שכשהיינו ילדים היינו שומעים את המבוגרים מדברים בניהם ואנו הקטנים היינו מנסים נואשות להבין את פשר המילים המסובכות? כשכבר התחלנו לקלוט משהו אז הם עברו לאנגלית...

בהיותי ילדה קטנה היו כמה מילים שכאלו אשר נזרקו לחלל ונותרו להן במשך שנים רבות עטופות ניחוח מסתורי ואסור... מילים כמו רווקה, גרושה, לסבית או הומו הוסיפו לחיינו כילדים עניין רב, ניחושים, תהיות וסקרנות אינסופית. שלא לדבר על קללות מעניינות ששמעתי בשכונה וחזרתי איתן הביתה...

דוגמא למילה אשר זמן רב החשבתי אותה למילת גנאי היתה "לבורנטית".

לאמא שלי היתה חברה בשם שושי ותמיד שלא בנוכחותה אמא שלי קראה לה  "שושי הלבורנטית" אני לתומי חשבתי שזו עוד קללה רק בשפה גבוהה ותמיד הרגשתי לא נעים ליד הבן של שושי אשר למד איתי בכיתה, בכל זאת הוא בן של לבורנטית... שנים עד שהבנתי לבד כי לבורנטית זו ההיא שעובדת במעבדה של הבית ספר. נו, ההיא עם החלוק הלבן...

מילה נוספת אשר קיבלה דווקא הילה חיובית ונצרבה בתודעת הילדה שלי כמשהו נוצץ, אחר ונחשק היא "עצמאי".

נולדתי למעמד פועלים אמתי, עם  אבא שיוצא למפעל הפלסטיק ב 6:00 בבוקר, עובד ברעש אטומי, נושם אסבסט, רוכן על שולחן העבודה וכעבור 20 שנים נזרק משם עם בעיות גב, שמיעה ומה לא... (אמא שלי היתה אחות, גם עבודה פיזית קשה ולא מוערכת).


המילה עצמאי היתה אצלנו בבית קשורה קשר הדוק עם כסף, יוקרה, מעמד גבוה וחופשות בחו"ל. לעצמאי יש תמיד מזומנים בארנק, הוא היה "חי כמו מלך" כי אין לו משכנתא (עוד מילה תמוהה) הרי שאת הבית הוא קנה במזומן...

כילדה לא הבנתי לעומק מה זה אומר ה"עצמאי" הזה. רק לקראת גיל חמש עשרה הבנתי כי יש שכירים כמו הוריי ויש עצמאים. יש כאלו שעובדים במפעל ויש כאלו שהמפעל שלהם. אני זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה והיחידה שכף רגלי דרכה בביתו של "בעל הבית" של אבא שלי. לראשונה הבנתי בכל הרבדים של הווייתי מה זה כסף. אני זוכרת היטב את הרעד והצמרמרים בגוף כשפתחתי את שער הברזל של הבית הפרטי, צעדתי על האריחים הגדולים מוקפת צמחייה עשירה ורחש של פכפוך מים (על זה אני לא חותמת... אולי זו תוספת שלי רק כי זה ממש מתאים פה...) עד שהגעתי לדלת עץ  ע נ ק י ת. למה הגעתי לשם אני לא ממש זוכרת, אבל את המפגש הראשון עם סממני הכסף אני זוכרת היטב...

להיות בעלת הבית.

עשרים שנים עברו מאז והנה אני עצמאית. "המפעל" הוא שלי.

אני מגיעה ל"מפעל" שלי פעמיים בשבוע לימים מרוכזים ואינטנסיביים.

המוצר שאני מייצרת הוא יוגה והלקוחות שלי הם אנשים שמחפשים להתגמש או להתחזק אבל לא רק: הרבה באים פשוט לנשום, להתרווח, לכבות את הנייד, לכבות את המינד. 

אני מוצאת כי מספיק ללקוחות שלי רק להגיע לחלל שיצרתי, לפרוש מזרון, להוריד את הגוף לרצפה וכבר השרירים נרפים, התודעה נרגעת והגוף נושם במקצב אחר. 

ב"מפעל" שלי עובדים 18 מורים שאני מוקירה ואוהבת. אני מנסה לתת להם תנאים טובים יותר מאלו שהיו לאבא שלי... במקום אסבסט הם נושמים קטורת. במקום לרכון על שולחן העבודה הם רוכנים ל"כלב מביט מטה" ובמקום רעש מכונות יש להם מוסיקה הודית...

אז אני עצמאית כבר שניים עשר שנים ובכל זאת:

החופשות שלי הן לא חופשות מפנקות בחו"ל אלא כאלו בארץ עם שילוב של עבודה. 

הבית במושב צנוע וקטן, אין אריחים משיש ואין פכפוך של מים... יש הרבה חובזות וטרמפולינה. אוכלים וקופצים.

עיקר העיסוק במקצוע הזה התעסקות זה אנשים, רגשות, מצבים, בריאות, שמחה, אושר, שביעות רצון ועוד כשאלו דורשת תשובת לב תמידית, נוכחות והקשבה. לא תמיד אני מצליחה בזה. מודה ומתוודה. 

ישנם גם מצבים של אי נעימויות הנוצרים כאשר משהו במשחק נפרם: ישנה ציפייה סמויה אך נוהמת מתחת לפני השטח מורה ליוגה תמיד במוד הנכון, המרגיע, המלטף והמכיל. שהטונים יישארו שקטים, שהאורות יישארו עמומים ושהמרחב כולו יהיה ההיפך המוחלט של החוץ הסואן והרועש. נדיר שהסט יהיה מבולגן, רועש ומלחיץ. אנחנו, המורים ליוגה, אכן מספקים את הסחורה ומהווים מפלט/מקלט מהיומיומיות הנושכת. 

אבל זה קורה לנו הרבה: הבועה מתפוצצת כשמגיעים לדבר על חומר. חומר אשר יעזור לשני הצדדים לקיים את המציאות העוטפת הזו.

אני לעולם (אבל לעולם!) לא אשכח את התלמיד אשר התבקש להסדיר חוב ואמר לי בזו הלשון ועם זה הטון: "אם את מתייחסת אליי כמו עסק גם אני אתייחס אלייך כמו עסק" מוזר, האם הוא חשב לו לתומו שאני מפעילה מוסד צדקה במרכז תל אביב?

אכן זה כואב לקום מתנוחת גופה ולדבר על כסף...

עזרו למורה ליוגה למצוא מה חסר בתמונה?  

אבל שוב זה קורה: 

מגיע תלמיד חדש לשיעור, מציג עצמו, מספר קצת על עצמו ויוגה, איפה כואב, מתי תרגל לאחרונה, אצל מי... ואז בשיעור אנו נותנים לו מעט יותר תשומת לב, בכל זאת תלמיד חדש... מתקנים, שואלים, מניחים יד, מביטים יותר, מנסים לזהות הבעות פנים: העווית הזו זה חיוך או סבל?

בתום השיעור הוא מתעורר לו בנחת מתנוחת הגופה, מבטו מעורפל וגופו נינוח ורפוי. הוא מארגן יפה את הציוד במקום, מספר לנו כמה נהדר היה ויאללה ביי.

זוכרים את "הציור השבועי לילד"? עזרו למורה החביב למצוא את הפרט החסר בתמונה האידילית הזו...
אהההה כן.... כסף.

הרי לא יעלה על הדעת כי אותו בחור יושב במסעדה, אוכל, מסיים, מחמיא או שלא מחמיא לשף על התבשיל הטעים, מחייך למלצרית והולך לו לדרכו. 

אז אני שואלת על מה ולמה זכינו אנו, מורים ליוגה, ואולי לא רק אנחנו, ליחס המיוחד הזה. ואיך זה שעדיין ישנם אנשים אשר חושבים שאנו המורים למדנו שנים כה רבות כדי להעביר לעולם את הידע, הזמן, תשומת הלב ולו רק כדי לזכות בכמה נקודות זכות בגלגול הזה או בשיטת כרטיסי האשראי: לצבור את הנקודות ולממש אותן בגלגול הבא...

ישנה איזו תפיסה כי האנרגיה של שיעור יוגה היא "נקייה" "טהורה" ואולי אף "גבוהה" בעוד שכסף מרגיש לנו "חומרי", "ארצי" ואולי אף "מלוכלך"??... בכוונה הכל במרכאות משום שאלו רק תפיסות שלנו את האובייקטים הללו: יוגה מול כסף. משהו מהתפיסה הזו גם קצת דבק בי. האי נעימות הזו לשבת במשרד ולסגור קופה (לספור שטרות...) ואז פתאום תלמיד נכנס... תחושת אי נוחות עם הסיטואציה וכן גם יש משהו מטעה בתמונה הזו. היא כל כך שונה ממראה המורה המודט (עושה מדיטציה) כך שהיא תיצרב לנו בתודעה יותר מעשרות שעות של ויפאסנה שאותו מורה ישב ושתק אותן. 

האמת, לא הייתי רוצה לספור כסף, מעדיפה לספור נשימות, אבל החיים נושפים חזק יותר על העורף העדין שלא היה רגיל אז למדתי זאת על בשרי, צריך לדעת לספור גם וגם...

שו שפע?!

שנים אני מזמינה שפע לחיי. ממש כך, במילה הניו אייג'ית הזו: ש פ ע.
והשפע בא. בגדול. שפע בריאות. שפע אהבה. שפע עניין בעבודה. שפע תלמידים ושפע של איכות חיים. 
רק מה התפספס? 
שכסף צריך להזמין במשלוח מיוחד, כסף לא אוהב שקוראים לו "שפע" או  "אור ואהבה"... כסף רוצה שיכנו אותו בשמו. בסדר, גם "פרנסה" תספק אותו. אז הוספתי לתפילת הבוקר/ערב שלי גם את המילה האסורה והמפורשת. כ ס ף. רוצים לדעת אם זה עובד? תלוי אם זה חודש של מע"מ... עוד מילה של גדולים שבלית ברירה כל מי שעצמאי צריך להתחשב בה כל חודש שני... 

וברצינות: לקח לי שנים להגיע לתובנה העצובה שבמקצוע הזה אין לי ממש פתח להסבה מקצועית, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו שהוא לא הייעוד שלי, וגם אין כל הלימה בין כמות השפע שיש לכמות הפרנסה. שניהם מתנהלים בערוצים נפרדים ולכן צריך לפעול ממש בעולם החומרי על מנת למזג את שני השבילים הללו. 

שהשפע יבוא גם בצורה של פרנסה.

*

תמר עדי - מנהלת צ'אנדרה יוגה מרכז יוגה בתל אביב.