כוכב האהבה

כשהייתי ילדה למדתי לדבר אספרנטו. 

משמעות המילה אספרנטו היא תקווה (באספרנטו כמובן). היא הומצאה מתוך חזון לאחד את האנושות תחת קורת הגג של שפה אחת שתחבר בין כולם ותגשר על הפערים.

הסיבה שהתמדתי בלימודי האספרנטו, אם להיות כנה, היא שהילד שאהבתי גם למד אספרנטו וזו הייתה הזדמנות לחזור איתו באופן קבוע הביתה באוטובוס בימי שישי. וכאן כמובן כמוס סיפור עצוב ויפה, מריר ומתוק.

מעבר לסיפור של כיתה ו', התקווה לאחדות כנראה הייתה חרוטה בי יותר עמוק ממה שחשבתי. התפילה הטמונה בלב להבנה עמוקה הדדית בין בני אדם, גלגלה אותי הלאה למקומות שונים – בין השאר לעבודה האוניברסלית של ספר הידע שזו תכליתו, ולבסוף אל המקום הטבעי עבורי של המוזיקה והצליל.

זוכרים את מגדל בבל ? פעם באמת הייתה שפה אחת...  וככל שאני שומעת ומבינה, השפה הזו שמאחדת את כולנו היא שפה של רטט שהיא אהבה והיא גם צליל.  השפה הזו משותפת לדולפינים ולאוטיסטים, לכוכבי לכת ולכוכבות נולדות, לך ולי ולחיות הבית.

צליל הוא שפת האם שלנו. כשהתעברנו והתחלנו להתקיים ברחם השידור הראשון שקיבלנו מהעולם החיצון היה צלילים ועוד לפניהם – הקול של אמא שלנו, הנשימה שלה, החיים הפועמים בה, הלמות לבה.

ולפני כן? צליל הוא גם שפת האם של הנשמה. אני נזכרת לפעמים במוזיקה של הכוכבים. שם יש מוזיקה שעוטפת את הכל ורוטטת בכל. המוזיקה הזו היא צבעונית ומרקדת, יש בה שמחה וחיות אינסופיות. גם הרגשות האנושיים שלנו מורכבים מאותה מוזיקליות, ולכן שירים כל-כך מרגשים ופורטים עלינו.

אז הקול שלנו הוא הכלי שקיבלנו כדי לדבר את שפת האם של הנשמה. הוא ערוץ ישיר לתוך גופנו, לתוך הזיכרונות והיופי שממתינים בתוכנו שנקשיב. הוא נתיב המחבר לב אל לב ומאפשר ביטוי ושחרור של רגש. יש כמובן דרך ללכת לתוך המקום הזה של ביטוי חופשי – אבל היא קצרה ונעימה מכפי שנדמה.

באופן אישי אני עדה באופן יומיומי למתרחש כשמדברים בשפה הזו: אני גם מדברת בה עם הבת ועם האהוב שלי כשאנחנו לא מבינים זה את זה . וגם חולקת אותה עם אנשים ששרים. ואני רואה - כשאנחנו שרים יחד, אנחנו חווים ממש בגוף את האחדות - את השפה המשותפת שלנו. אנחנו נזכרים בחוסר הנפרדות, באהבה החיה בינינו, בזה שלכל אחד יש מקום ייחודי באחדות הזו.
אנחנו מתעוררים.

ככל שהזמן עובר, הולכת ומתעצמת בי הקריאה לשדר את השפה הזו של אחדות בדרך הצלילים – דרך מוזיקה; ולחלוק אותה בדרך של מעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים שרים – בין אם שרים יחד שירים, ובין אם השירה היא של קולות חופשיים המאלתרים ומשחקים יחד כמו לפני שנולדנו, במרחב החופשי של הוויה אוהבת.

לנוח בזרועות הדרקון - מאמר מאת קרן ברס

אתמול קמתי עם כאב גרון. כאב דוקר שכיווץ בכוח את הלוע בכל בליעה, ואיתו חולשה בגוף. אין סיכוי שאני הולכת להיות חולה! יש לי שבוע עמוס בטיפולים. מיד התחלתי לחפש פתרון.

שלב א' - כל התרופות הטבעיות המצוינות נשלפו מהארון: שתיתי תה לימון עם ג'ינג'ר. כוס מים עם כפית חומץ תפוחים. לקחתי ויטמין סי. מצצתי סוכריה הודית חריפה ומגעילה שצפריר הביא לי. גרגרתי מים חמים עם מי מלח. התחושה באמת השתנתה: תוך שעה היתה לי בחילה איומה - וגם כאב גרון. 
שלב ב' - שלב החפירות: התחלתי לשאול את עצמי - מה לא ביטאתי? מה לא הוצאתי? למה כואב לי הגרון? ובאמת, תוך כמה דקות היה לי גם כאב ראש.
שלב ג' - אורות גבוהים: עשיתי הילינג עם נשימות עמוקות, הענקתי לגרון אור, אהבה וריפוי, אינסוף מלאכים הופרעו משנת היופי שלהם והקיפו את הגרון שלי. בסוף המדיטציה פתחתי את העיניים, כאב הגרון התחזק ואני בלעתי רוק בעצבים שקטים.

מה עכשיו? שאלתי את עצמי ונשכבתי בעייפות במיטה.
פשוט תנוחי, ענה לי הגוף. כמה את נלחמת ונאבקת במציאות. תרפי.
ילדה עקשנית ושתלטנית התמרדה בתוכי: אבל אני לא רוצה להרפות! זה לא נעים לי!

מה הבעיה בזה שלא נעים? שאל הגוף.  לא יודעת.

רגע, נזכרתי, את יודעת גם פשוט להכיל את המציאות. את ה-לא נעים. את יודעת איך עושים את זה. עצרתי והקשבתי לתחושה של הלא נעים. הרגשתי בגרון ובחזה שלי מן תנועה לא נעימה, מתפתלת, כמו דרקון פנימי, רוחש, דוקר, מחליש, מערפל. והרגשתי גם את הדחף הילדי העיקש הזה, להמנע ממנו. לעשות כל מה שאפשר כדי להפסיק להרגיש אותו ואת כאב הגרון שהביא איתו.
איך מנצחים את הדרקון? שאלה הילדה הקטנה שבי, עקשנית כמו תמיד. אולי יש עוד איזו תרופה ששכחנו? 

פתאום הרגשתי כל כך בבירור את הסבל שהדחף הזה גורם לי. היהירות הזאת שלי מול המציאות, הרצון העיקש לנצח את החיים ולשלוט באירועים שלהם. נזכרתי בבהירות עד כמה הנסיונות הנואשים להימנע מתחושות של אי נוחות וקושי בחיים, וההיאחזות בתחושות נעימות, גורמים סבל ופיצול.
נראה לי שאין סיכוי לנצח דרקון, עניתי לה. נראה לי שאנחנו לא בכיוון. אני עייפה, בואי פשוט ננוח איתו, אמרתי לה. די לשלוט בכל. מספיק להתאמץ. בואי נרפה. אולי אני פשוט צריכה להיות חולה, אחרי הכל. הדרקון רחש בתוכי. לקחתי כמה נשימות עמוקות וממש הרפיתי אליו.
ואז, נרדמתי בזרועות הדרקון שלי.
וזאת היתה שינה עמוקה ומתוקה.

כשהתעוררתי, הגרון כמעט ולא כאב.
בהמשך היום המשכתי לנוח, מהרהרת בדרקון. מדמיינת את זרם החיים המשתנה והמורכב כמו דרקון עצום שנמצא בתנועה מתמדת, לא צפויה, מתפתלת, ואותנו על גבו, מאויימים ממנו ומנסים להיאבק ולשלוט בו בכל דרך אפשרית. נזכרתי במערכת היחסים שהיתה לי עם הדרקון בתקופות בחיי בהן האתגרים היו גדולים הרבה יותר מכאב גרון. חשבתי על איך שתינוקות יודעים באופן טבעי לנוע בלי פחד עם הדרקון של תנועת החיים. חשבתי על השלב בילדותינו המוקדמת, בו המציאות הזו התחילה להשתנות: הרגעים המבהילים בהם חווינו משהו קשה להכלה, ויצרנו הגנות כדי להימנע מכאב, פחד או תסכול. רגעים מכוננים בהם התנתקנו, ויתרנו על נוכחות מלאה ופיתחנו באופן לא מודע את הנסיונות שלנו לשלוט בדרקון.

חשבתי גם על ריברסינג: המסע מלא הגלים והעוצמה של הנשימות, הזכיר לי פתאום את אטריו שדוהר על פאלקור (מהספר והסרט הנפלא של ילדותי, "הסיפור שאינו נגמר"): כמו הזמנה לצאת למסע על גב הדרקון, להרפות ולתת לעצמי לנוע בגמישות עם כל מה שקורה. כל נוקשות והתנגדות, יוצרים סבל ולא מאפשרים למסע לקרות במלואו. כל הסכמה למה שקורה, מאפשרת הכלה של החוויה ובעקבותיה שחרור עמוק, בכל הרבדים, כך שהמסע הופך להרפתקאה מלאת חיים. הרגשתי איך הנשימה היא הכלי שמסייע לי לעשות את זה, לנוח על גבו של הדרקון הדוהר.

שוב ושוב אני חוזרת לאותו שיעור, עד שאפנים אותו לגמרי: לא משנה איזה תירוץ (מוצדק ככל שיראה) הראש שלי מצמיד לזה, כשאני מתווכחת עם המציאות, אני תמיד מפסידה. ההתנגדות, השליטה, ה"ברקס" הפנימי שמנתק אותנו מהחוויה, לא מאפשר לה לקרות ומשאיר אותנו במעגל שלא נסגר- הנשימה נעצרת, הבכי נשאר כמועקה, הצחוק נבלם בסרעפת, כאב הגרון הופך לכאב ראש. הרצון להמנע מקושי ומחוויות לא נעימות, משאיר בתוכינו חסימות ומעגלים לא פתורים. מחלות שלא מתרפאות. דפוסים שלא מתנקים. אני לא יכולה לשחרר משהו שאני לא מוכנה להכיל.  במקום הרפתקאה על גבו של הדרקון, אנחנו נשארים בלופ של מאבק, מועקה, מתח, עייפות, ונשימה שטוחה. 

רק כשאני מסכימה לחוות ולהכיל את החיים, במלאותם, על התנועה העוצמתית שלהם, עם היופי וגם עם הקושי שהם מביאים, מעגלי חיים יכולים להתרחש ולהסגר. בכי יכול להשתחרר, אתגר יכול להחוות ולהתפנות מתוכי, צחוק יכול לעלות, כאב גרון יכול לקרות ולהרפא. הנשימה חוזרת להיות עמוקה, והדרקון של המציאות חוזר להיות חבר שלי שמלמד אותי על עצמי, ומחזיר אותי להיות חיה, נושמת, נוכחת וצומחת דרך כל מה שאני עוברת.

מזמינה אתכם להרהר במערכת היחסים שלכם עם דרקון החיים. לבדוק איפה ובמה אתם מנסים לשלוט לשווא, ונשארים מתוסכלים ועייפים - אלה בדיוק המקומות בהם יתאפשרו השינוי והתנועה החיובית רק אם ניתן לדרקון להוביל. זו הבחירה שלנו ורק אנחנו יכולים לעשות אותה. וכן, גם מול כל טיעוני השכל המשכנעים, ודווקא כשזה לא נעים או לא פשוט - קחו נשימה עמוקה, הרפו מהמאמץ ומהויכוח עם החיים. ממש עכשיו, ברגע זה. רק כך יפסק בזבוז הכוחות של ההתנגדות, תפתח חוויה אחרת של המציאות, ומשהו חדש באמת יוכל לקרות.

תודה לכאב הגרון, תודה על ההקשבה שלכם, ואני ממשיכה ללמוד את אומנות המנוחה בזרועות הדרקון. 

*
קרן ברס:
תרפיסטית מנוסה לריברסינג ונשימה טראנס-אנרגטית (Osho Diamond Breath, Rebirthing , לימודים ברידמן ישראל ומיאסטו, איטליה). מזה עשור מלווה תהליכי מודעות והתפתחות בטיפולים פרטיים  ובסדנאות קבוצתיות.
קרן מלמדת נשימה כדרך לטרנספורמציה, לריפוי ולהתפתחות רוחנית. בדרך ישירה ואוהבת היא מנחה אנשים במסעם לגילוי מחודש של נשימה פתוחה, חיים אוהבים ושקט פנימי.

לפני שאתחיל להסביר אבקש ממך לעשות תרגיל קצרצר. עצרי את הקריאה לדקה ושימ/י לב – מה עובר לך בראש? אילו רגשות ממלאים אותך כרגע? איזה תחושות גופניות קיימות בגוף? עכשיו, אחרי שעשית זאת שאלי את עצמך – האם המחשבות שעוברות לי בראש הן מיטיבות? האם אני חווה רגשות נעימים? האם הגוף שלי נמצא במקום הנכון ובתנוחה הנכונה עבורו?

אנו חיים את חיינו בין שלל המטלות והעיסוקים שלנו, טרודים במחשבות ודאגות ותכנונים או משחזרים ונזכרים. הראש שלנו נמצא חלק גדול מהזמן במקום אחר – ולאו דווקא במקום הכי טוב. קשיבות היא היכולת להפנות את הקשב שלנו למה שמתרחש ברגע הזה כפי שהוא – לראות את זרם התחושות הרגשות ודפוסי המחשבה שלנו כמו שהם, לזהות אותם ודרך ההיכרות הישירה והאינטימית הזו - לייצר איתם יחסים חדשים.

קשיבות, או mindfulness באנגלית, היא שיטה ששורשיה נטועים עמוק בעבר. כבר לפני 2500 שנה הציע הבודהא שיטה פשוטה לשחרור מסבל – הוא הנחה את תלמידיו לבסס קשב לגוף, להרגשות, לתודעה ולתכני תודעה. התרגול הבודהיסטי הבסיסי הזה – הפנית הקשב לחוויות הפנימיות כפי שהן ללא שיפוט, התפשט ברחבי אסיה כולה והפך למגוון גדול של מדיטציות בודהיסטיות. 

כאשר הגיעו תלמידים מערביים אל המזרח והחלו לתרגל את שיטות המדיטציה הבודהיסטית הן מצאו בהן מענה ודרך לריפוי והתעוררה בהם התשוקה להביא את הידע העתיק הזה אל תוך החברות בהן גדלו. מורים כמו ג'ון קבט זין, ג'ק קורפילד וג'וזף גולדסטיין החלו לחזור מתרגול ממושך ולשלב את ההבנה והתרגול הבודהיסטי בעולם הטיפול המערבי.

מתוך המפגש הזה צמח תחום טיפולי שלם וענף שנקרא קשיבות (mindfulness). לפתע החלו ללמד טכניקות של תשומת לב לנשימה ומדיטציה של קשב פתוח לאנשים שמתמודדים עם דיכאון, חרדה, סטרס, כאב כרוני, התמכרויות וכל סוג אחר של בעיה רפואית או פסיכולוגית שקיימת. חוקרים ואנשי אקדמיה החלו לגלות עניין בשיטה ומאות מחקרים יצאו לדרך – בנסיון לבדוק ולהעריך כיצד תרגול של קשיבות עובד. 

התוצאות לא אחרו להגיע, נמצא שתרגול זה מסייע בהפחתת מתח ומניעת מחלות הקשורות למתח, שהוא מסייע במניעת דיכאון, משפר את תפקוד המערכת החיסונית, מסייע להפחית חרדה ואף משנה את מבנה ותפקוד המוח.

וכל זה קורה בזכות משהו כל כך פשוט כמו הפנית הקשב לרגע הנוכחי? 
אכן. כי למרות הפשטות הרבה, זהו תרגול קשה מאוד לביצוע. כל חיינו התאמנו שוב ושוב בהסחת הדעת – לימדו אותנו לחשוב ולתכנן ולדמיין ולהיזכר, אבל מעולם לא ביקשו מאיתנו לבלות זמן שקט עם עצמינו, עם תחשותינו, עם הנשימה שלנו ועם רגשותינו. כאשר אנו מתחילים את האימון הזה אנו מגלים שבאופן טבעי הדפוסים המזיקים והמכאיבים שבהם אנו לכודים – שיפוט עצמי, דאגנות, שעמום, כעס וכדומה – עולים ומתעוררים גם כשאנו פשוט יושבים בשקט. 
הבנה זו מאפשרת לנו ראשית כל לזהות מהם הדפוסים הגורמים לנו לסבל ואז להכיר באופן בלתי אמצעי את דרך הפעולה שלהם ולהתחיל לפתח ארגז כלים בהתמודדות איתם. אנו מתחילים להבחין בין רגשות ומחשבות מיטיבים ובלתי מיטבים והלב שלנו, ללא מאמץ, מתחיל לבחור יותר ויותר במה שמיטיב עבורו.

כיום גם המחקר המתקדם ביותר יודע שהמוח שלנו אינו משהו קבוע, אלא רשת שלומדת ומשתנה ככל שאנו מאמנים אותה. אם אנו מתאמנים בהסחת דעת, בכעס, באשמה או בפחד דפוסים אלה יהפכו ליותר ויותר אוטומטיים. בעזרת הקשיבות אנו יכולים לעצור את הטייס האוטומטי ולהתחיל להתאמן בדפוסים חדשים ומיטיבים יותר עבורינו וכך אנו משנים את החוויה שלנו וגם את המוח שלנו.

זה לא רחוק – זה כאן ועכשיו. גם חמש דקות של תרגול ביום יכולות ליצור שינוי אמיתי. כמו שאומרת מורת הדהרמה האמריקאית פמה צ'ודרון: „הרגע הזה הוא המורה הטוב ביותר, ולמזלינו הוא נמצא איתנו בכל מקום".

גליה תנאי – מורה לקשיבות ולויפסנא ובעלת תואר שני (ועוד רגע דוקטורט) בפסיכולוגיה קלינית. משלבת מזרח ומערב באופן המעמיק ביותר כדי למצוא את הדרך המיטיבה ביותר לשחרור מסבל. 

גליה מנחה סדנאות קשיבות בתל אביב אשר מתאימות לכל מי שמעוניין לתרגל את השיטה ולמצוא חופש ושמחה רבים יותר בחייו. הסדנא הקרובה תיפתח במאי.

לפרטים במייל galia.tanay@gmail.com

כוחו המרפא של הקשב - סדנת קשיבות (mindfulness) בת שמונה פגישות בתל אביב

סדנת קשיבות (mindfulness) טיפולית נוספת בהנחייתי תיפתח בתחילת מאי - הסדנא מתאימה לכל מי שמחפש את המסגרת שתאפשר לו לתרגל קשיבות ולטפל בקשיים והאתגרים בחייו.

טיפול מבוסס קשיבות משלב טכניקות מהתרגול הבודהיסטי וידע פסיכולוגי עכשווי בכדי לאפשר לאדם להכיר באופן ישיר את הדפוסים הגורמים לו לסבל נפשי ולמצוא את הדרך המיטיבה ביותר לשנות אותם. 
בטיפול מבוסס קשב אנו לא רק מדברים על העבר או מתכננים את העתיד, אלא לומדים להיות נוכחים יותר בהווה, לתרגל טכניקות ישומיות של זיהוי ונוכחות ולחיות את חיינו באופן מלא וחופשי יותר. 

בסדנא יילמדו המשתתפים לתרגל קשיבות ולמצוא את האופן לעשות שימוש בטכניקות האלה בכדי להפחית מתח, חרדה, כאב פיזי, דיכאון וכדומה. הסדנא מתאימה למי שמתמודד עם מתח, לחץ או מצוקה נפשית ומעוניין להכיר את שיטת הקשיבות ולתרגל אותה.

הסדנא תתקיים בקליניקה בלב תל אביב ותכלול שמונה מפגשים קבוצתיים בני שעתיים. הסדנא כוללת חומרים רבים לתרגול בבית.

כמה מילים על עצמי - לאחר תרגול מעמיק של מדיטציה בודהיסטית במשך מספר שנים במזרח, עשיתי תואר שני ודוקטורט בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה. בעבודת הדוקטורט חקרתי את השפעותיה של שיטת הקשיבות על מגוון משתנים נפשיים. בחמשת השנים האחרונות אני מלמדת קשיבות במסגרות שונות ומטפלת באופן פרטני.

מספר המקומות בסדנא מוגבל ביותר - במידה ואתם מעוניינים בפרטים נוספים אנא פנו אלי בהקדם למייל:galia.tanay@gmail.com  

*
כתבה של גליה תנאי על כוחו המרפא של הקשב

סדנת "בחזרה אל הלב" עם קרן ברס
סדנת ריברסינג ומדיטציה בסופ"ש 30.5-1.6/2013
חמישי - שבת באשרם במדבר, שיטים.

במהלך סדנת סופשבוע עמוקה ואיכותית, נלמד כיצד לפתוח את הלב ולהרגיע את הראש.
נכיר את עוצמתה של הנשימה ושל טכניקת הריברסינג ככלי לריפוי ולהתחדשות פיזית, רגשית ורוחנית.
ננקה מתח וחסימות, נזהה דפוסים שמפריעים לנו ונלמד כיצד לשנות אותם.
נכיר בתוכינו כוחות נפשיים עמוקים ונלמד כיצד להשתמש בהם בחיי היומיום.
נלמד לזהות ולשחרר פחדים והגנות, ונזכר מחדש כיצד להתבונן ולתקשר דרך הלב, באופן אוהב ונוכח.
נפתח את הנשימה שלנו שנסגרה עם השנים, ויחד איתה ניזכר כיצד לחוות תחושות טבעיות וכה חשובות של שחרור ושלווה, וכיצד להשתמש ביכולת הטבעית שלנו לאהוב, להרגיש וליהנות.
במהלך הסדנא נשלב מגוון טכניקות: ריברסינג, ביו-אנרגיה, הילינג, תנועה, מדיטציה  ומדיטציות לב מיוחדות.

קרן ברס, תרפיסטית מנוסה לריברסינג ולנשימה טרנספורמטיבית, מנחה את הסדנא באופן נעים, רגיש וקומוניקטיבי. אין צורך בנסיון קודם.

מחיר הסדנא: 1120 ש"ח, כולל כלכלה מלאה ואירוח בחדר ממוזג (2 לילות) בבית הארחה אשרם במדבר
נתחיל ביום חמישי ב- 17:00 ונסיים בשבת ב- 17:00.

לפרטים, שאלות והרשמה התקשרו: גאיה 054-7682488  

keren.breath@gmail.com
 
אנא הירשמו מראש

באהבה

סדנאות נוספות של קרן:

סדנת ריברסינג בגבעתיים עם קרן ברס, סדנת יום (שישי) של תרפיה ונשימה.

קישורים נוספים:

טיפולי ריברסינג אישיים עם קרן בקליניקה בתל אביב, פרדס חנה ועוד.

קרן ברס ריברסינג בפייסבוק - דף אוהדים עסקי לשאלות תשובות מאמרים ועוד.

אני מכירה את עינייך. משחר הזמן. כן, משם, מעברה השני של האש. אז שרנו יחד מדי ערב, כל השבט. מרק התבשל, ילדים צנחו זה אחר זה לשינה מתוקת-כוכבים. מישהו אולי ניגן, והקולות עלו עם עשן המדורה והשתלבו זה בזה. היה חמים ברגליים ופשוט בלב.
אני זוכרת אותך גם ממקומות אחרים. פעם גרנו בכפרים רחוקים בהרים, אז צעקנו זו אל זו מכפר לכפר, והרוח נשאה את קולנו. היינו רחוקות – גרנו משני צדי ההר, אבל לבבותינו היו מאוחדים. היינו אחיות בנשמה, וכשקראתי לך בואי מעבר לנהר, ירדת במשעולים מכפרך ועלית לכפרי.
ועוד, מערים מאובקות, היינו פרועות ושיכורות, הגברים שרו ותופפו על שולחנות, את רקדת ואני שרתי כמו מטורפת, שרתי עד שלא היה לי קול, צחקתי עד שלא היו לי דמעות.
חיים שלמים מקופלים בנתיבי הקול, חיים רבים, אישה אחת רקומה בהם במחט מדויקת: תמיד חותרת להישמע, תמיד בחיפוש אחר אחוות הלבבות, אחר אחים ואחיות שלבם פתוח.

היום באת אליי. שוב להיפרד. אמרת לי תודה שעזרתי לך למצוא את קולך ושאת הולכת למצוא את המוזיקה שאת חולמת. בירכתי אותך ושלחתי אותך אל האיש שמוכר כלים עתיקים באלנבי, מול בית הכנסת הגדול, אולי שם המפתח שלך.
ודיברנו על זיוף.
זיוף זה מה שקרה לנו האנשים מאז שעזבנו את המדורה, את פשטות השירה העולה מהשדות. שכחנו מי אנחנו, מיהם האישה וגבר שגרים בגופם, ששרים יחד, שאוהבים.
הקול שלנו והגוף שלנו נהיו זרים. נהיו זרים לעצמנו. עינינו הבוערות מאש ותשוקה הועמו. הפחד השתלט על הביטוי – ועמו הגיע הזיוף. זיוף אומר – אני לא יודע אם אני שייך; אם אהיה אני עצמי אולי זה לא יתאים? לא יכול להיות שאחרים שומעים את מה שאני שומעת...
אבל אהוביי – כולנו תועים באותם דרכים. בואו נזייף את כל הפחד, כולנו הרי כוכבים נולדים...
ועכשיו פנסים קטנים נדלקים, עוד ועוד בתים-אנשים שבים אל הכפר ההוא – בו כולם שכנים, בו הקולות לא חוששים להישמע, בו אין זיוף, אלא רק צוף ניגר מלב אל לב, גם עצב וגם געגוע, גם שמחה וגם רוח שטות. 
כולם עולים בשירת אחדות להלל את אלוהים שבאבק ובאש, לשוב ולהיפגש, להיחשף ולהתרגש. ולזייף – מה אכפת.

סדנאות קול עם הגר שיר ניצן

על הגר שיר ניצן - מסעי בתחום הריפוי התחיל לפני 13 שנים בכמה שנות לימודי שיאצו עם נעמי גולדברג, ממנה למדתי את רזי ההקשבה לגוף ולשדה האנרגטי.
תוך כדי עבודתי בשיאצו, התחלתי ללמוד ידע קוסמי – שנמסר לי מהרוח דרך שירה ונגינה – לגבי ריפוי בצליל והתפתחות דרך הקול.
כדי להשלים את ההיבט הרגשי של העבודה הקולית למדתי תרפיה בקול ותנועה עם ברברה סלזברג (VMT) ואני עובדת כמטפלת מוסמכת בשיטה ב-7 השנים האחרונות.
לאורך השנים לימדתי קול וטיפלתי באנשים רבים במפגשים פרטניים וקבוצתיים. אני משלבת בעבודתי את ההיבטים הרגשיים והאנרגטיים שרכשתי בלימודיי עם הרוחניות שנמצאת בעומק השירה והצלילים.

עוד תפילה נהדרת לאוגדן התפילות של כוכב האהבה.

יהונתן גפן המוכשר פירסם הסופ"ש בNRG תרגום חדש-ישן לתפילה מדהימה שחיבר הקדוש הנוצרי - פרנצ'יסקוס מאסיזי.

על פרנצ'סקוס מאסיזי 1182-1226, עדויות וסיפורים רבים. הוא היה נזיר איטלקי נוצרי שנולד כבן למשפחת סוחרים. הוא נמשך אל עבר הנצרות והמיסטיקה הנוצרית וחיי את רוב חייו במנזרים. מסופר שהיה הוא הראשון שהופיעו על בשרי פצעי הסטיגמטה, פצעי דם המדמים את פצעי הצליבה של ישו.
חייו היו דוגמא למחשבה על האחר ודאגה לאחר מתוך הבנת אחדות הכל.

התפילה הבאה כמו מספרת הכל על חייה ומותה של נשמה מיוחדת זו.

תפילת שלום / פרנציסקוס מאסיזי

הוֹ, אֱלֹהִים, עֲשֵׂה אוֹתִי לִכְלִי הֶשָּׁלוֹם שֶלְּךָ.
הֵיכָן שֶׁשּׁוֹכֶנֶת שִׂנְאָה, תֵּן לִי לִטְווֹת אַהֲבָה.
בְּמָקוֹם שֶל סְפֵקוֹת, אֶטַּע אֱמוּנָה.
בִּמְחוֹזוֹת הַיֵּאוּשׁ אֶזְרַע תִּקְוָה.
בַּחֹשֶׁךְ אֵלֵךְ לְאוֹרְךָ,
מֵאֶרֶץ עֶצֶב – אֶשְׁלַח שִׂמְחָה.

הוֹ, אָדוֹן הַשָּׁמַיִם, תּוֹדָה רַבָּה עַל זֶה
שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ כֵּיצָד לְנַחֵם יוֹתֵר
מֵאֲשֶׁר אֵיךְ לְהִתְנַחֵם.
לְהָבִין יוֹתֵר מִלְּהְיוֹת מוּבָן,
לֶאֱהֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לִהְיוֹת נֶאֱהָב.

שֶׁכֵּן, רַק כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ נוֹתְנִים
אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים.
רַק כַּאֲשֶׁר נִסְלַח, יִסְלְחוּ גַּם לָנוּ.
וְרַק כְּשֶׁנָּמוּת נִוָּלֵד מֵחָדָשׁ
לְחַיֵּי נֶצַח.
  
(תרגום מהשפה האנגלית: י. גפן ©) 

מאמר מאת אפרת שר שלום, מורה ומנחה בכירה בקורס בניסים.
לפרטים מלאים ולמועדי פתיחת קורס בניסים.

"קורס בניסים" אשר הגיע לעולם לפני כמעט 40 שנה, מדבר על הסליחה ככלי מרכזי.

הסליחה מבטיחה לנו את הבטחון אותו חיפשנו, את השלווה, וודאות שקטה לגבי עצמנו.

"מי אני" זו השאלה שבני אדם שאלו את עצמם מאז ראשית הזמן.

התשובה לשאלה זו חייבת להיות אחת. תשובה אחת תואמת לכולם. שאם לא כן, לא היו רבים כל כך שואלים אותה.

שאלה זו מאפשרת לאין סוף תשובות להגיע, להגיע ולהעלם, על מנת לאפשר לעוד תשובות להגיע. "ספקות יבואו וייעלמו, וייעלמו על מנת לבוא שנית."

עד אשר תימצא התשובה שאיתה נוכל להישאר. עד אשר נדע. זו התשובה ואין בלתה.

את השאלה  "מי אני", חשוב שנשאל מפעם לפעם, אם לא בכל יום. שאלה מהותית, שמובילה אותנו אל קודש הקודשים ממש. זו השאלה היא שתחלץ אותנו מעולם של אשליות שבו הכול משתנה ודבר אינו יציב.

שאלה זו, מבקשת שנניח לכל מה שאנחנו לא. אני אינני הרצונות שלי. אני אינני החלומות שלי, לא הספקות, לא התהיות, לא הכעסים או האשמות. אני אינני הרגשות המתחלפים, ומצבי הרוח. אני אינני העבר שלי, אף לא הדברים אותם אני עושה או עשיתי. לא המשפחה שלי, לא הלאום שלי, לא החברה בה גדלתי, לא העם שלי. כל אלה אינם מייצגים את ה"אני" שלי.

אנחנו מחפשים תשובה יציבה בעולם משתנה. משהו שאפשר להישען עליו. משהו פנימי שניתן לסמוך עליו בכל עת, מצב ומקום. תשובה אחת. אשר בתוכה כולנו מוצאים שלווה ונחמה.

כדי להגיע לתשובה אנחנו יוצאים למסע עם עצמנו. יש להסיט הצידה כל הרגשות והמחשבות שאינן מציעות שלווה. על מנת לפנות מקום לתשובה הראויה.

איך נסיט הצידה? מה עלינו לעשות על מנת לוותר על מגוון הרגשות שאינו מגדיר אותנו, אלא מתעתע ומטריד?

הסליחה, אומר "קורס בניסים" היא המפתח לאושר. היא זו שתעניק לנו את תחושת השלווה והידיעה של "מי אני". היא תישא אותנו רחוק, אל מעבר לאשליות, מעבר לסיפורים אותם אנחנו מספרים לעצמנו, מעבר לתוויות ולהגדרות. הסליחה תראה לנו מציאות כה יפה שלא נחדל להשתאות מיופייה.

מהי הסליחה? הסליחה היא ההסכמה שלא להאמין למה שכובל אותנו. מחשבותינו אנו. ניפוי מכל האלילים שיצרנו בעולמנו. אלילים בדמויות אדם, חפצים, ריגושים ודברים אחרים שאנחנו חייבים שיהיו שלנו. הסליחה, כמו התפילה, מבקשת מאיתנו התבוננות אוהבת ושקטה. חזרה אל מקום שהוא בית, בו כל הדברים מושרים בעדינות, והשמחה היא שירת ההודיה שלה.

"קורס בניסים" מדבר על שני רגשות שמתוכם  אנו פועלים; אהבה ופחד. האהבה בהיותה הכוח הגדול של העולם אינה דורשת דבר. הפחד לעומתה מנסה להציג את עצמו באין ספור פנים. הפחד נועד להרחיק אותנו מן המהות, ולספר לנו שאת האמת נמצא תמיד מחוצה לנו. אצל אדם אחר או במקום אחר. על מנת לעשות את המעבר העדין בין מחשבות הפחד למחשבות האהבה ניתנה לנו הסליחה במתנה. היא אינה מבקשת קורבנות. היא מתקיימת בזכות עצמה. מאירה, גלויה ביופייה  ומרפאה. מרפאה מאוד.

אין בה אשמה או האשמה. איש אינו נדרש בתשלום כלשהו. אין היא מחפשת צדק או קורבן.

הסליחה משכינה שלום. היא נושאת אותנו למקום מבטחים. אל המקום בו השאלה "מי אני" אינה קיימת עוד. כי נמצאה התשובה.

אפרת שר-שלום – ממייסדי "קורס בניסים" בארץ. מנחה בכירה ב"קורס בניסים". תלמידתו של אבי יסעור (1949-2010). ראש קהילת "קורס בניסים". לקחה חלק בתרגום הספר "קורס בניסים" ובמוספיו, "שירת התפילה" ו"הפסיכותרפיה". ערכה את הספר "שלום". מנחה תפילות שלום בעולם. מלמדת את הקורס במשך 25 שנה. מלמדת ויוצרת את תוכנית הלימודים להכשרת מורים ומטפלים בהוראת הקורס. 

*

עוד על הכשרות מורים ומטפלים וכן על רוחניות סליחה וניסים בקישורים המצורפים.

מגילת העצמאות של מורה ליוגה

הקטע הבא נכתב על מנת להפיג מעט את ההילה הנינוחה\טבעית שיש למקצוע שלנו וכן גם על מנת לקטר על התפיסה הרווחת שיוגה וכסף כמו שמן ומים הם... לא מתערבבים...

 מילים מילים ואת משמעותן...

זוכרים איך שכשהיינו ילדים היינו שומעים את המבוגרים מדברים בניהם ואנו הקטנים היינו מנסים נואשות להבין את פשר המילים המסובכות? כשכבר התחלנו לקלוט משהו אז הם עברו לאנגלית...

בהיותי ילדה קטנה היו כמה מילים שכאלו אשר נזרקו לחלל ונותרו להן במשך שנים רבות עטופות ניחוח מסתורי ואסור... מילים כמו רווקה, גרושה, לסבית או הומו הוסיפו לחיינו כילדים עניין רב, ניחושים, תהיות וסקרנות אינסופית. שלא לדבר על קללות מעניינות ששמעתי בשכונה וחזרתי איתן הביתה...

דוגמא למילה אשר זמן רב החשבתי אותה למילת גנאי היתה "לבורנטית".

לאמא שלי היתה חברה בשם שושי ותמיד שלא בנוכחותה אמא שלי קראה לה  "שושי הלבורנטית" אני לתומי חשבתי שזו עוד קללה רק בשפה גבוהה ותמיד הרגשתי לא נעים ליד הבן של שושי אשר למד איתי בכיתה, בכל זאת הוא בן של לבורנטית... שנים עד שהבנתי לבד כי לבורנטית זו ההיא שעובדת במעבדה של הבית ספר. נו, ההיא עם החלוק הלבן...

מילה נוספת אשר קיבלה דווקא הילה חיובית ונצרבה בתודעת הילדה שלי כמשהו נוצץ, אחר ונחשק היא "עצמאי".

נולדתי למעמד פועלים אמתי, עם  אבא שיוצא למפעל הפלסטיק ב 6:00 בבוקר, עובד ברעש אטומי, נושם אסבסט, רוכן על שולחן העבודה וכעבור 20 שנים נזרק משם עם בעיות גב, שמיעה ומה לא... (אמא שלי היתה אחות, גם עבודה פיזית קשה ולא מוערכת).


המילה עצמאי היתה אצלנו בבית קשורה קשר הדוק עם כסף, יוקרה, מעמד גבוה וחופשות בחו"ל. לעצמאי יש תמיד מזומנים בארנק, הוא היה "חי כמו מלך" כי אין לו משכנתא (עוד מילה תמוהה) הרי שאת הבית הוא קנה במזומן...

כילדה לא הבנתי לעומק מה זה אומר ה"עצמאי" הזה. רק לקראת גיל חמש עשרה הבנתי כי יש שכירים כמו הוריי ויש עצמאים. יש כאלו שעובדים במפעל ויש כאלו שהמפעל שלהם. אני זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה והיחידה שכף רגלי דרכה בביתו של "בעל הבית" של אבא שלי. לראשונה הבנתי בכל הרבדים של הווייתי מה זה כסף. אני זוכרת היטב את הרעד והצמרמרים בגוף כשפתחתי את שער הברזל של הבית הפרטי, צעדתי על האריחים הגדולים מוקפת צמחייה עשירה ורחש של פכפוך מים (על זה אני לא חותמת... אולי זו תוספת שלי רק כי זה ממש מתאים פה...) עד שהגעתי לדלת עץ  ע נ ק י ת. למה הגעתי לשם אני לא ממש זוכרת, אבל את המפגש הראשון עם סממני הכסף אני זוכרת היטב...

להיות בעלת הבית.

עשרים שנים עברו מאז והנה אני עצמאית. "המפעל" הוא שלי.

אני מגיעה ל"מפעל" שלי פעמיים בשבוע לימים מרוכזים ואינטנסיביים.

המוצר שאני מייצרת הוא יוגה והלקוחות שלי הם אנשים שמחפשים להתגמש או להתחזק אבל לא רק: הרבה באים פשוט לנשום, להתרווח, לכבות את הנייד, לכבות את המינד. 

אני מוצאת כי מספיק ללקוחות שלי רק להגיע לחלל שיצרתי, לפרוש מזרון, להוריד את הגוף לרצפה וכבר השרירים נרפים, התודעה נרגעת והגוף נושם במקצב אחר. 

ב"מפעל" שלי עובדים 18 מורים שאני מוקירה ואוהבת. אני מנסה לתת להם תנאים טובים יותר מאלו שהיו לאבא שלי... במקום אסבסט הם נושמים קטורת. במקום לרכון על שולחן העבודה הם רוכנים ל"כלב מביט מטה" ובמקום רעש מכונות יש להם מוסיקה הודית...

אז אני עצמאית כבר שניים עשר שנים ובכל זאת:

החופשות שלי הן לא חופשות מפנקות בחו"ל אלא כאלו בארץ עם שילוב של עבודה. 

הבית במושב צנוע וקטן, אין אריחים משיש ואין פכפוך של מים... יש הרבה חובזות וטרמפולינה. אוכלים וקופצים.

עיקר העיסוק במקצוע הזה התעסקות זה אנשים, רגשות, מצבים, בריאות, שמחה, אושר, שביעות רצון ועוד כשאלו דורשת תשובת לב תמידית, נוכחות והקשבה. לא תמיד אני מצליחה בזה. מודה ומתוודה. 

ישנם גם מצבים של אי נעימויות הנוצרים כאשר משהו במשחק נפרם: ישנה ציפייה סמויה אך נוהמת מתחת לפני השטח מורה ליוגה תמיד במוד הנכון, המרגיע, המלטף והמכיל. שהטונים יישארו שקטים, שהאורות יישארו עמומים ושהמרחב כולו יהיה ההיפך המוחלט של החוץ הסואן והרועש. נדיר שהסט יהיה מבולגן, רועש ומלחיץ. אנחנו, המורים ליוגה, אכן מספקים את הסחורה ומהווים מפלט/מקלט מהיומיומיות הנושכת. 

אבל זה קורה לנו הרבה: הבועה מתפוצצת כשמגיעים לדבר על חומר. חומר אשר יעזור לשני הצדדים לקיים את המציאות העוטפת הזו.

אני לעולם (אבל לעולם!) לא אשכח את התלמיד אשר התבקש להסדיר חוב ואמר לי בזו הלשון ועם זה הטון: "אם את מתייחסת אליי כמו עסק גם אני אתייחס אלייך כמו עסק" מוזר, האם הוא חשב לו לתומו שאני מפעילה מוסד צדקה במרכז תל אביב?

אכן זה כואב לקום מתנוחת גופה ולדבר על כסף...

עזרו למורה ליוגה למצוא מה חסר בתמונה?  

אבל שוב זה קורה: 

מגיע תלמיד חדש לשיעור, מציג עצמו, מספר קצת על עצמו ויוגה, איפה כואב, מתי תרגל לאחרונה, אצל מי... ואז בשיעור אנו נותנים לו מעט יותר תשומת לב, בכל זאת תלמיד חדש... מתקנים, שואלים, מניחים יד, מביטים יותר, מנסים לזהות הבעות פנים: העווית הזו זה חיוך או סבל?

בתום השיעור הוא מתעורר לו בנחת מתנוחת הגופה, מבטו מעורפל וגופו נינוח ורפוי. הוא מארגן יפה את הציוד במקום, מספר לנו כמה נהדר היה ויאללה ביי.

זוכרים את "הציור השבועי לילד"? עזרו למורה החביב למצוא את הפרט החסר בתמונה האידילית הזו...
אהההה כן.... כסף.

הרי לא יעלה על הדעת כי אותו בחור יושב במסעדה, אוכל, מסיים, מחמיא או שלא מחמיא לשף על התבשיל הטעים, מחייך למלצרית והולך לו לדרכו. 

אז אני שואלת על מה ולמה זכינו אנו, מורים ליוגה, ואולי לא רק אנחנו, ליחס המיוחד הזה. ואיך זה שעדיין ישנם אנשים אשר חושבים שאנו המורים למדנו שנים כה רבות כדי להעביר לעולם את הידע, הזמן, תשומת הלב ולו רק כדי לזכות בכמה נקודות זכות בגלגול הזה או בשיטת כרטיסי האשראי: לצבור את הנקודות ולממש אותן בגלגול הבא...

ישנה איזו תפיסה כי האנרגיה של שיעור יוגה היא "נקייה" "טהורה" ואולי אף "גבוהה" בעוד שכסף מרגיש לנו "חומרי", "ארצי" ואולי אף "מלוכלך"??... בכוונה הכל במרכאות משום שאלו רק תפיסות שלנו את האובייקטים הללו: יוגה מול כסף. משהו מהתפיסה הזו גם קצת דבק בי. האי נעימות הזו לשבת במשרד ולסגור קופה (לספור שטרות...) ואז פתאום תלמיד נכנס... תחושת אי נוחות עם הסיטואציה וכן גם יש משהו מטעה בתמונה הזו. היא כל כך שונה ממראה המורה המודט (עושה מדיטציה) כך שהיא תיצרב לנו בתודעה יותר מעשרות שעות של ויפאסנה שאותו מורה ישב ושתק אותן. 

האמת, לא הייתי רוצה לספור כסף, מעדיפה לספור נשימות, אבל החיים נושפים חזק יותר על העורף העדין שלא היה רגיל אז למדתי זאת על בשרי, צריך לדעת לספור גם וגם...

שו שפע?!

שנים אני מזמינה שפע לחיי. ממש כך, במילה הניו אייג'ית הזו: ש פ ע.
והשפע בא. בגדול. שפע בריאות. שפע אהבה. שפע עניין בעבודה. שפע תלמידים ושפע של איכות חיים. 
רק מה התפספס? 
שכסף צריך להזמין במשלוח מיוחד, כסף לא אוהב שקוראים לו "שפע" או  "אור ואהבה"... כסף רוצה שיכנו אותו בשמו. בסדר, גם "פרנסה" תספק אותו. אז הוספתי לתפילת הבוקר/ערב שלי גם את המילה האסורה והמפורשת. כ ס ף. רוצים לדעת אם זה עובד? תלוי אם זה חודש של מע"מ... עוד מילה של גדולים שבלית ברירה כל מי שעצמאי צריך להתחשב בה כל חודש שני... 

וברצינות: לקח לי שנים להגיע לתובנה העצובה שבמקצוע הזה אין לי ממש פתח להסבה מקצועית, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו שהוא לא הייעוד שלי, וגם אין כל הלימה בין כמות השפע שיש לכמות הפרנסה. שניהם מתנהלים בערוצים נפרדים ולכן צריך לפעול ממש בעולם החומרי על מנת למזג את שני השבילים הללו. 

שהשפע יבוא גם בצורה של פרנסה.

*

תמר עדי - מנהלת צ'אנדרה יוגה מרכז יוגה בתל אביב.

מאת - רחל וילוז'ני

הדלאי למה הינו מן המורים הרוחניים המובילים אשר פועלים על פי המסורת הקדומה של קשר הטומן בחובו הזדמנות לשינוי מהותי באורח החיים ובתפיסת העצמי של התלמיד.  כשאני מתבוננת במורה בעל שאר רוח כזה  המעניק השראה למיליוני מאמינים מתעוררת בי השאלה למה סוג כזה של מורה הוא כל כך נדיר בימינו? ומה היא הירושה שלנו ממורשת העבר של היחסים בין מורה לתלמיד או במילים אחרות מה התפקיד שלנו כמורים ליוגה בעולם המודרני?

בכדי לענות על כך עלינו להתבונן במקורות, במסורת הקדומה שבה נלמדה דרך היוגה. במקורות הקדומים של היוגה בהודו הוראת היוגה נעשתה באופן אישי בין מורה - הגורו והתלמיד. התלמיד יצא מביתו, עזב את מחויבויותיו ואת הביטחון של ביתו ויצא לנדודים. הוא פרש מחייו המוכרים והבטוחים המסמלים במסורת את המאיה, את האשליה ונדד אל היער, המסמל את הלא נודע, בכדי למצוא את דרכו הרוחנית, את הראייה האמיתית של טבעה של התודעה. 

הגורו היה איש קדוש, נאור, בעל המעמד הגבוה ביותר בחברה. מורים רוחניים רבים, כדוגמת הבודהה קיבלו אף מעמד של אלים במסורות מסוימות ומעמד של פילוסופים במסורות אחרות. כך או כך ההתייחסות במסורות מזרחיות אלו אל המורים הרוחניים שמה אותם בראש הפירמידה החברתית. בשל היותם מנהיגים רוחניים, אורח חייהם והאירועים המשמעותיים בחייהם, כגון חגיגות יום הולדת, בוודאי יום פטירתם אם אינם בין החיים, הם מעין ציוני דרך אשר מאפשרים לתלמידיהם להביע את אמונם.   

לגורו היה תפקיד מרכזי בטרנספורמציה פסיכו פיזית של תפיסת המציאות אותה חווה התלמיד. לגורו היה את הכוח ליצור שינוי, לאפשר ראייה אמיתית של טבע המציאות, להניע לפעולה נכונה ומיטיבה וכדומה. המורה פועל בדרך של מגע, מילה, דוגמא אישית, סיפורים, משלים, חידות או דרך הצבת יעדים ומשימות, בהתאם לאופיו של המורה ולסגנון ההוראה שלו בהתאם כמובן לצרכיו של התלמיד.

התלמיד, בכדי לקבל את חסותו של הגורו, נדרש לנאמנות, ויתור והתמסרות, נדרש ללמוד לחיות תחת כללי מוסר קפדניים, להיטהר ולהסתגף ולרוקן את עצמו מדעות קדומות, מהרגלים ומתפיסות קודמות. התלמיד חי בצילו של הגורו, למשך תקופות ארוכות בהם ספג מרוחו ומהשראתו עד שהיה מוכן לשינוי.

טוטאליות כזו המתארת את מערכת היחסים של מורה ותלמיד במסורות הקדומות איננה קיימת עוד היום בעולם המערבי. אם הוראת יוגה נתפסת במסורות אלו כדרך לשינוי במובן העמוק והטוטאלי ביותר, כיום יש זילות רבה של התרגול היוגי והוא נתפס על פי רוב כדרך לחיטוב הגוף ובמקרה הטוב כדרך להירגע.

 על אף כי מתרגלים רבים מעידים כי המשיכה שלהם לתרגול מקורה בתחושה פנימית שיש כאן אפשרות לחוויה מסוג אחר, אולי אף אופציה לשינוי ולהתפתחות, מידת הטוטליות וההתמסרות שונה.

מיחס אישי ואינטימי של מורה ומתלמיד רוב השיעורים היום הינם קבוצתיים. המורה נתפס כאיש מקצוע בעל התמחות בתחום הגוף נפש במקרה הטוב ולא כקדוש או כאישיות רוחנית. רוב המורים הם בעלי משפחות אשר מעבר לתפקיד המרכזי של הוראה בחייהם מוטלות עליהם גם החובות הכרוכות בגידול משפחה.

לעומת המסירות של התלמיד ונכונותו לשלם מחיר רגשי משמעותי עבור הזכות ללמוד מהמורה במסורות הקדומות. מסירות אשר היא תנאי הכרחי ללמידה ומהווה חלק חשוב מתהליך ההכשרה. היום הבר פתוח, המחיר הוא כלכלי בלבד, והשוק מוצף באפשרויות. עובדות אלו יוצרות סוג אחר של מחויבות לתהליך הלימוד.

מידת המחויבות של התלמיד לתהליך הלמידה היא על פי רוב, תרגול שבועי  של שעה וחצי ובמקרה הטוב תרגול יומי על בסיס קבוע אשר אינו עולה על שעות תרגול מועטות. במקרים רבים התרגול נדחק לשעות הערב בסיום יום עבודה מתיש ומידת הפניות הרגשית והאנרגיה הפיסית היא מוגבלת.

הקצב המהיר והעמוס של החיים במערב משפיע אף הוא על מערכת היחסים בין המורה לתלמיד. קצב אשר מכתיב את שעות התרגול, לא תמיד בקשר עם השעון הביולוגי של הטבע. קצב אשר  מעלה את רמת הגירוי החושית ומטפח עודף תנועתיות ואינטנסיביות רגשית ופיסית ומייצר תחושת אי שקט. בכדי לאפשר התבוננות והעמקה פנימה בתהליך הלמידה עומד בפנינו, המורים, קודם כל האתגר להוריד את הקצב, להרגיע, להשקיט את נפשם הגועשת של תלמידינו ולפנות אותה ללמידה.

מאפיין נוסף של חיינו המערביים, שברצוני להצביע עליו או כנגדו, היא התפיסה השטחית של התרגול או במילים אחרות העדפה של הרושם החיצוני, הצורה, על פני תוכן ומשמעות. קוד הלבוש הנכון, טון הדיבור, וצורת ההגשה הם בעלי משמעות אולם רק אם יש מאחוריהם תוכן אמיתי, כנה ישיר ופתוח. 

הנטייה להתפלפל או גרוע מכך לומר דברים מעורפלים, אשר ניתנים לפרשנויות שונות, בצירוף של מוסיקה הודית ובגדים לבנים אינה תורמת לשינוי ולהתפתחות. הוראת הצורה החיצונית של התנוחה ולא המתודיקה, המהות והאנרגיה שהיא משדרת, מובילות לחוויה רדודה ושטחית אשר מהווה סכנה אמיתית לאופן שבו תיתפס היוגה בקהל תלמידינו.

בעולם המערבי טמונות, אפוא, מלכודות רבות להתפתחות וצמיחה, המגוון הרב של סגנונות התרגול יוצר סופרמרקט ענק של אפשרויות אשר עשויות ליצור בלבול ותחרות. הסכנה המרכזית שאני רואה בכך היא הצורך של מורים לחזר אחר תלמידים ולא להיפך כפי שנהוג במסורות הקדומות. הפוזיציה הזו של המורה עשויה להיות מכשלה רצינית בקשר שבין המורה לתלמיד. 

מורים המעוניינים למצוא חן בכדי לרכוש להם תלמידים, עשויים להתפתות לרכך מסרים, לשנות את אופן ההגשה של חומר ההוראה כך שיערב יותר לחיך ובמקרים רבים אף לפעול מתוך הצורך לרצות, במקום להיות נאמנים לעצמם, לסגנון ההוראה ולתכנים שהם מלמדים. 

כמשתמע מכל הנאמר עד כה, מעמדו ותפקידו של המורה בעולם המערבי שונה בשל האופי והקצב השונה של אורח החיים המודרני, מידת המחויבות היא אחרת, ואפילו החוזה שונה בין המורה לתלמיד. אולם למרות השוני המהותי, אני חושבת כי ניתנת לנו כמורים באופן צנוע, ההזדמנות להשתמש בכלים שברשותנו על מנת לאפשר שינוי או להצביע על הפוטנציאל לשינוי המצוי בתרגול היוגי. לזרוע זרעים של  אור אשר ינבטו בזמן ובמקום הנכון.

הידע וניסיון החיים שלנו, הכשרות נוספות שרכשנו בדרך, רגעים מכוננים, מקורות השראה, טכניקות ומתודיקה, דוגמא אישית, יכולתנו שלנו להתבונן פנימה, להתחבר למרכז הפנימי בעצמנו וללמד דרכו,  העוצמה הרגשית האנרגטית שאנו משדרים, יכולתנו להיות, לראות, לקבל, לסלוח, כל אלו הם הכלים בהם אנו מצוידים ודרכם אנו יכולים להשפיע.

האתגר העומד בפנינו כמורים, המעוניינים ליצור שינוי משמעותי בעולם אשר מעמדנו בו הוא לא ברור, החוזה שלנו מול התלמידים הוא מעורפל ומידת המחויבות  שלהם לתהליך אינה חד משמעית, הוא רב. אולם אולי דווקא בנסיבות מורכבות אלו טמון גם כוחנו לשנות ולהשפיע. אין ספק כי הצמא לשינוי והרצון הכן של אנשים להביא משמעות לחייהם, הנובע מאורח חיים זה, פותח עבורנו את הדלת ומאפשר הזדמנות להביא שינוי ומשמעות לחייהם. 

התפקיד שלנו כמורים בעולם כאוטי זה, היא להוריד את הקצב, לאפשר השקטה והתבוננות, ללמד לראות את העושר של התנועה המובחנת, העדינה והמודעת על פני התנועה האוטומטית, הגסה והגלובלית. 

תפקידנו לשנות את הצרכים, הטעם והקצב של המתרגלים וללמד אותם להקשיב ולראות את טבעם  האמיתי. ללמד אותם להיות נאמנים לעצמם, לקולם הפנימי. ללמד אותם לעבוד ולא להתפנק, ללמד אותם להרפות ולשחרר ובו זמנית גם ללמד להחזיק ולשלוט וכל זאת באופן ובמידה המתאימה.

המשימה שלנו היא לעמת אותם מול עצמם, להסכים לפעמים לאכזב אותם בכדי לפתוח עבורם דלת לראייה נכונה. להודות בטעות, לשים גבולות, למקד, לאסוף ולארגן אותם כשהם הולכים לאיבוד ובעיקר לסלוח, להניח את האגו בצד ולפעול מתוך אהבה.

לסיום אני רוצה להדגיש כי אני מאמינה כי על אף מקומו הכמעט אלוהי של הגורו במסורות היוגה הקלאסיות, הרחוק כל כך מהתפיסה שלנו ומהמעמד שלנו כמורים ליוגה בעולם המודרני.  על אף המורכבות במעמדנו כמורים רוחניים היום, גם לנו כאנשים מהשורה אשר מעמידים עצמנו כמורים, יש מאגרי ידע וחוכמה אותם אנו יכולים להעניק הלאה וכי אם נעשה זאת מתוך חיבור פנימה באופן כן, ישיר וחומל נוכל לאפשר שינוי.

אל תהססו ללמד את אשר אתם יודעים, למדו רק את מה שאתם יודעים, למדו מהאיכות של הלב, למדו בכנות, בבהירות ובחמלה. אמן


*
רחל וילוז'ני - מלמדת בצוות מורים ליוגה בצ'אנדרה יוגה - מרכז יוגה בתל אביב.

עוד על רוחניות + מורים רוחניים באתר כוכב האהבה.